אתמול, עזבנו את וילה נובה (אילת בפורטוגלית) והמשכנו דרומה. אני, שסתם קמתי, על צד שמאל, השתפרתי עם כל קילומטר. הנוף התחלף שוב לגבעות מוריקות וכפרים קטנים, בדיוק כמו אלה שאהבתי באזור "מפרה – אריסרה".
החלטנו להדרים היום עד ל"שפיץ" של פורטוגל, (אזור העיר "סגרס") אם עד שם לא נמצא כפר המשלב בית סימפטי וגלים טובים, נחזור צפונה דרך טיול בהרים. ההחלטה הזאת, יחד עם הדרך היפה ופגישה נעימה עם שירותי "בול פגיעה" בתחנת דלק (נקיים להפליא), רוממו את מצב רוחי מאוד מאוד. יפתח קיבל בדרך שיר האהבה מ- MC קרולינה ואורי זכה למנה יפה של אפרסקים משובחים.
לאחר שעה ומשהו של נסיעה המרנו על הכפר "אוסדיש", ונכנסנו פנימה. בלונלי פלנט אמרו שיש שם גלים וסמטאות וכל מה שאנחנו אוהבים.
פנינו ימינה מהדרך הראשית, אל תוך העמק הירוק. כבר בשורות טובות: מימין לכביש מתפתל נחל, (בשפה שלנו נהר), ומשמאל מתפלס לגובה די מרשים, הכפר הציורי "אוסדיש". בתים פורטוגלים שאינם עולים על שתיים שלוש קומות ו"גסט-האוסים" פשוטים משקיפים אל השדות, והנחל – כל כך יפה! מהעבר השני של הנחל, מבצבצות חוות, בתים מבודדים ושטחים חקלאיים צבועים בצבעים הנכונים, מעוטרים בממטרות ענק.
הכביש ממשיך מערבה ואנחנו אתו. ההיגיון, הגיאוגרפיה וזרימת הנחל מבשרים על הים שבפתח. פחות משלוש דקות נסיעה בדרך המתפתלת לצד הנחל ואנחנו מוצאים עצמנו בתוך כפר פצפון שמשקיף על האוקיינוס האטלנטי. מעט תיירים, שמשיות צבעוניות על החוף, הרים גבוהים מקושטים ביערות, וצוקים שחורים שיורדים אל תוך הים. הנחל המנצנץ, נשפך לים ואני גם.
מחנים את הסיטרואן שלנו בקצה טור המכוניות שמעל לכפר, ויפתח פורש על הפגוש את ארוחת הבוקר. אני לא מתאפקת ובורחת אל הרחוב הראשי (מקסימום 6 בתים), בתירוץ של "אני חייבת להשתין – מיד אשוב".
הבית הראשון שנראה כמו מלון קטן, ממש מחייב עצירה לשם התעניינות. בפתח גרם מדרגות האבן, ניצב סבא ג'פטו ולצדו אישה נחמדה. אני שואלת אם זה מלון ואם יש חדר ולשמחתי שתי השאלות זכו לתשובות חיוביות!
החדר קטן ונקי עם מיטה זוגית רחבה. השירותים והמקלחת מכוסים בקרמיקה כחולה מעוטרות בפרחים...הכול פשוט ויפה. הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. והכי חשוב, הנוף לים הפתוח עד לב האוקיינוס. שום דבר לא מסתיר, מכל מקום בחדר אנחנו רואים את הים ואת הנחל. פה ושם על שפת הנחל, חונים קרוונים ואוהלים. החדר פנוי והוא שלנו לפחות ליומיים הקרובים. כאן נחגוג את היומולדת של יפתח. הבנים המופתעים שלי מבסוטים.
את אחר הצוהריים בילינו בים, יפתח ניסה את הגלשן החדש אך גלים של ממש, אין. אורי קיבל שוב מנת חול הגונה. הוא רץ, נפל, קם, צחק לעוברים ולשבים, חייך וקשקש מילים שהוא יודע להגיד. יפתח "עובד" אתו ביומיים האחרונים על הצבעים. נעמי אמרה לנו שעד גיל שנתיים ילד לא אמור לזהות צבעים אבל מחרתיים אורי בן שנתיים והוא כבר שולט באדום, לבן צהוב וחושך (חושך זה שחור).
יפתח גולש עם חליפה קצרה וחוזר מהמים די כחלחל כי הים קפוא. זה מצוין בשבילי כי קו המים והחול מסמנים גם את טריטורית הפעילות של אורי. המשחק שלנו כעת הוא לכסות את אצבעות הרגליים שלי בחול ולשאול איפה האצבעות? אורי חופר ומוצא אותן בצחוק מתגלגל ואומר "הנה אצבות"!
אנחנו מקולחים ונוסעים לכפר המרכזי. אוסדיש של הערב היא זו המרוחקת מהים. יש בה מסעדות לרוב, חנויות מכולת קטנות וסמטאות. סצנת מטיילים כזאת והרבה צעירות צעירים יפים. זוגות, חבורות עם או בלי ילדים ויש גם גולשים. אנחנו מתמקמים במסעדה סמוך לכיכר המרכזית. סתם מלכודת תיירים אבל קרובה מאוד לחנות של ביאטריס. יפתח ממתין למנות שלנו ואורי ואני משחקים בפינת המשחקים בחנות היפה של חפצי העץ המגולפים על ידי בן זוגה של ביאטריס.
אנחנו משוחחות על החיים, על המלחמה בישראל ובלבנון, מצטערות על כך שגדלנו ושהעולם כבר לא מרגיש בטוח, כמו שהיינו ילדות. אנחנו מדברות גם על הילדים שלנו. הבן של ביאטריס צעיר מאורי בשלושה חודשים והוא נמצא אתה בבקרים בחנות. קבענו שמחר נגיע לכאן שוב והם ישחקו. חוץ מזה ביאטריס ובעלה גרים בחווה מרוחקת. שאלתי אותה אם היא מכירה משפחות המתגוררות בחוות, שמשכירות חדרים לתיירים. היא חשבה לרגע והציעה חדר בבית שלהם. אולי באמת נענה להצעה ונעבור אצלם בדרך חזרה לכיוון לסבון.
אורי ואני חוזרים למסעדה, אוכלים המון זיתים טעימים. בדרך חזרה אורי נרדם ואנחנו נשבעים שוב לא למשוך אותו ער עד כל כך מאוחר.
בוקר יום שלישי. יום ההולדת של יפתח. והוא מקבל שתי מתנות: האחת, דלקת בעין של אורי והשנייה, גלים! כמו בחיים כך גם בטיול, אין טוב בלי רע. אנחנו מקווים שהעניין יסתיים רק בעין ולא יהפוך למחלה נוספת. בינתיים יש לאורי מרץ, תאבון וטמפרטורת גוף נורמלית. אינשללה, ימשיך כך.
את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה המקסימה של "הו רומאו" באחת ההתפצלויות של הכיכר המרכזית. מרק ירקות משובח ולביבות דגים שונות. פשוט מעדנים בזיל הזול. נחזור לכאן הערב לארוחה.
אחר הצהריים יצאנו לסקור את האזור . מעט צפונית לנו, עיירה קטנה בשם "סנט מיגל" המשכנו מזרחה בכביש אל כיוון היבשת, אל כיוון ההרים. אנחנו נוסעים בתוך עמק ענק ומיוער. מדי פעם בית אחד או שניים, קסומים אחד אחד. נראה שכולם פה חקלאים כי יש אין סוף שטחים מעובדים וטרקטורים בצידי הדרך. ברדיו דיסק של ניל יאנג ובדרך היפה הזאת, הכי מתאים שהוא ישיר על Mother neuter ועל זה הוא באמת שר J
אחד המקומות המיוחדים שראינו כאן, הוא בית מגורים ענק, שדווקא לא נראה כמו חווה חקלאית. בפתח שלט עץ עליו חרוט Moute Verde, ואם חונים בצד הדרך ומציצים אל המרחבים שלו ממרחק, מגלים גן עדן מהסוג שקיים רק באגדות. בריכת שחייה קטנה, גינות פורחות, מגרש כדורסל מרוצף דשא, גשרון עץ מעל נחל ואי שם הרחק בתוך השטח פינת ישיבה בתוך בוסתן. השכן אמר שהם משכירים חדרים למעוניינים. לנו זה לא מתאים כרגע לכן אנחנו ממשיכים לשתות קפה ותה בבית הקפה המאובק של "סנט מיגל".
כמובן שחזרנו ל"הו רומיאו" לארוחת ערב. היה טעים במיוחד. אורי חיסל כמויות של "קורנטו", תפוחי אדמה וסטייק טונה. ברנש ליסבונאי, רכוב על אופני עיר ישנות וחבוטות, חנה ליד השולחן שלנו. הוא היה חייכן אל אורי במידה מספקת כדי שנתחיל לפטפט. מסתבר שהוא הגיע לכאן מליסבון על האופניים האלה. קשה להאמין, מדובר באופניים ישנים, שדומים לאופנוע של "חנטוש". לא אתפלא אם בלילה הוא ממריא אתם לירח. הברנש התימהוני חיזק את ההמלצות של ניק (מעצב הגלשנים מהצפון), בדבר החופים בדרום. נפרדנו ממנו ומבעל המסעדה החרוץ (שמסתבר שיש לו שורשים יהודיים), תוך שאנחנו מבטיחים לו להמליץ בחום על המסעדה שלו לחברינו בארץ.
חזרנו למלון. ש ע ו ת עד שאורי נרדם. שוב באשמתנו כי אין לנו כוח ל"סדר יום" בחופשה. כשהוא נרדם, יפתח התפנה לקריאה ואני לכתיבת יומן המסע.
שקט שקט שקט פה. רק האוקינוס עושה גלים לאור הירח, איזה לילה יפה.
ממש לפני דקה, יפתח נפל מהכיסא. הוא התנדנד עליו קצת יותר מידי, והכיסא בסגנון כתר פלסטיק, לא היה מספיק חזק. ואולי זה בגלל שלא הרמנו אותו 40 פעם?
הגב שלי כבר כואב, אפסיק לכתוב להיום. אך אגיד רק שהיום הזה, ה- 8 לאוגוסט 2006 מוקדש למשה ואסנת, שהמציאו את היפתח הזה, וגידלו אותו להיות כזה איש מיוחד. לילה טוב לאורי, שבעוד שעה וחצי יהיה בן שנתיים. ולילה טוב ליפתח שבעוד שנה יחגוג 40 ולילה טוב לכולם!
;){kind=link}