לא צריך ממש להתאמץ כדי לשים לב שהאפרטהייד עדיין פה. מכל מיני היבטים של הסיפור הזה של הדיכוי, זה די ברור שיש לעלילה שלושה צירים עיקריים: שחורים ולבנים, עשירים ועניים, גברים ונשים. לשם שינוי על "הגברים והנשים" אני לא כותבת היום.
כשאני מדברת עם אנשים לבנים אני מבינה שהם חיים פה בסוג של בידוד. פעם זאת הייתה הבחירה של הלבנים, היום זו מציאות שגם אם הם היו רוצים לשנות אותה הם כבר לא יכולים. אלו הן הנורמות. אחרי שעה מסוימת אל תוך החשכה, לבן לא יסתובב במקום של שחורים. גם אנחנו בפרברי סאן סיטי לא הרגשנו נוח לשבת בסטקייה שישבו בה רק שחורים. הסתכלו עלינו מוזר.
כל כך הרבה שנים מאז שהאפרטהייד בוטל ועדיין אני מרגישה ביחסם של אנשים שחורים שנותנים לי שירות בתחנת דלק, איזו יראה מיותרת. בגלל שאני לבנה? בגלל שיש לי יותר כסף? כנראה שגם וגם. מחוות של כבוד והשתדלות מכיוון של שחורים כלפי לבנים, מצטמצמות באזורים בהם השחורים הם רוב. בקניון הומה באזור נאטל, הלבן יצטרך ליישר קו עם הנורמות של תושבי המקום.
שמענו מכמה אנשים שלבן לא יכול לפתח קריירה ציבורית היום בגלל האפליה המתקנת. אם אתה אדריכל לבן, פתח לך משרד פרטי. אין לך סיכוי להיות אדריכל בשירות המדינה. כנ"ל ביחס לעו"ד או שוטר.
ההון מתחלק לשחור ולבן, כמוהו גם ההשכלה. ריכוזי האוכלוסייה ממוגזרים ואפשר לראות את זה בכל מקום. ליד כל עיירה יפה שברובה גרים לבנים או שחורים עם כסף, יש " "town sheep שזו שכונה ענקית בה מתגוררים האנשים השחורים העניים שנותנים שירות לתושבי העיירה המטופחת. מן לוויין של משרתים. זה לא אפרטהייד? עיירה יפה עם עצים ירוקים, כבישים מסודרים, מדרכות ומגדל ציורי של כנסייה, ומעבר לגבעות: ים של פחונים מכוערים ודרכי עפר משובשות. ממש "ערים תאומות".
(בתמונה טאון שיפ ממש מרווח יחסית למה שקיים ברב המקומות)
בליידי סמיט' עצרנו לאכול ארוחת צהריים. בזמן שיפתח והילדים חיכו לאוכל במסעדה, אני הסתובבתי בחוץ וחיפשתי חנות שאפשר לקנות בה כרטיס "סים" לפלאפון שלי. מצאתי חנות לעניין ונכנסתי. בחור לבן שנראה קצת מפוקפק ולידו בחור כהה יותר עם זקן בסגנון מוסלמי קיבלו את פני. הלבן שאל במה הוא יכול לעזור ואני ביקשתי כרטיס "סים". די מהר הבנתי שאי אפשר לקנות אצלו כרטיס אלא רק למלא כרטיס קיים ובמשפט וחצי נוסף התברר לי שיש לבעיה קשר לזה שאני לא אזרחית המדינה. המוסלמי שאל: "מאיפה את"? עניתי: "ישראל". מכאן העניינים נהיו קצת פחות נעימים.
המוסלמי האיץ מאפס למאה תוך שפניו התעקמו: "את מישראל.. אוווו...אתם שמה כל הזמן הורגים את הפלסטינאים, למה? למה אתם עושים את זה?"
עניתי המבוכה: "המצב אצלנו מסובך ועצוב. אתה צודק. הלוואי שבקרוב זה ישתנה"
הלבן ניסה לשנות כיוון: "תסלחי לי שאנחנו סקרנים אבל מה את עושה פה"?
אני: "באתי לחופש, לבקר חברים".
הלבן: "לבד"?
אני: "אני פה עם המשפחה".
המוסלמי: "באתם למשפחה שלכם"?
אני: "לא, אין לנו כאן משפחה, יש לנו פה חברים".
המוסלמי: "בטח חברים לבנים כן"?
אני: "כן".
המוסלמי: "איפה הם גרים פה בליידיסמית'?
אני: "לא, הם גרים בחווה לא רחוק מכאן".
המוסלמי: "איפה? איך קוראים לחווה"?
אני: "אני לא יודעת חבר, אני פעם ראשונה פה, מצטערת אני חייבת ללכת. תודה לכם".
ברחתי משם חזרה למסעדה והטבעתי את הבאסה והבלבול בכוס יין אדום. זה עזר קצת כי החלטתי שמעכשיו כשאני נקלעת למצבים כאלה, אני מציגה את עצמי כאיטלקייה.
החיבור הזה בין שחורים ללבנים, ישראל ופלסטין מזכיר לי שאני לא מגיעה ממקום יותר פשוט מליידיסמית'.. לצערי או שלא לצערי אני שייכת לצד של בעלי הכוח, הצד שהכי צודק להאשים אותו בסבל של הצד השני.
למחרת כשפגשתי אישה מקסימה שהתעניינה בחוויית הקיץ האחרון בישראל תחת איום הטילים, לא הרגשתי טוב יותר.
היא אמרה: "את יודעת שאנחנו היינו פה לגמרי בצד שלכם נכון"?
עניתי: "הלוואי ויותר אנשים היו לטובת שני הצדדים. הלוואי ולא היו צדדים. המצב הזה של שני צדדים הוא חסר סיכוי. הלוואי והיו מכריחים אותנו לחיות ביחד מתוך שוויון".
האירוח בבית החווה והביקור ברפת הענקית של קריג המספקת בכל יום ים שלחלב לחברת "יופלה" השכיחו ממני את הקונפליקטים האחרים.
כמה טוב הוא האסקפיזם..
הערה חשובה: האפרטהייד הוא נושא הרבה יותר רחב ממה שתיארתי כאן - זה רק מה שקרה לי עד כה. אם יהיו לי תובנות ממש מרחיקות לכת, אני מבטיחה לעדכן.
;){kind=link}