עניין של טיימינג

הקיץ כבר כאן. במעגל הקרוב מסביבי, כולם כבר אחרי שיזוף ראשון, סנדלים, מסיבות סיום וקילומטראז' נאה של גיחות למכולת בשביל לקנות ארטיקים. במעגל הרחב יותר, מלחמת תרבות, אנשים בהישרדות, דו-קיום בהתרסקות ועוד מלחמה באופק שהלוואי ולא תגיע.

איכשהו החום והסקנדלים שפוקדים אותנו בשילוב עם הדאגה לעתיד החיים שלנו במסגרת הפרויקט הציוני המקרטע, ייבשו את באר היצירתיות שלי. אבל יש סיפור אחד שכבר הרבה זמן מבקש להיכתב, ואולי בגלל שהוא התרחש לפני 15 שנה בקוסטה ריקה ובעוד חודשיים אהיה בקוסטה ריקה בעצמי – זה הזמן שלי לכתוב אותו. למעשה זה הסיפור של יפתח בן הזוג שלי. הסיפור שעשה לי להתאהב בו כשהוא סיפר לי אותו לפני 14 שנה. סיפור על אחת ההרפתקאות הכי "מפילת לסתות" שקרו לו לפני שהוא הכיר אותי.

(יפתח מטייל)

בקיץ 1999 יפתח ויובל עזבו את סאן דייגו ארה"ב לטובת טיול אופנועים במרכז אמריקה. זה היה הטיול האחרון של הרווקות, טיול אופנועים נוסף על זה שעשו עשור קודם לכן באפריקה, אבל הפעם הם הרגישו שהזמן הולך ואוזל ועוד שנה שנתיים הם בטח יהיו כבר במקום אחר. צדקו.

(יפתח יובל והאופנועים בהתחלת הטיול כשעוד הייתה להם מצלמה)

שנה הם טיילו וגלשו גלים והתאהבו בבחורות ונפרדו מבחורות ושוב רכבו יחד אל השקיעה, רק שניהם אל היעד הלא נודע הבא. בשלב כלשהו הם השתקעו בחוף הגלישה הקסום והפראי, 'דומיניקל' בקוסטה ריקה, וניהלו עוד אחת מהשגרות הנעימות שלהם ששלבו: בקתה קטנה על החוף הפסיפי, גלישת בוקר, גלישת ערב, בירות, מנוחת צהריים ושיחות על החיים. 

(Dominical, Costa Rica)

אולי זה היה השקט הזה של דומיניקל ואולי לא, אבל יפתח התגעגע לרוזמרי אותה הכיר כמה חודשים קודם לכן במקסיקו. אז הוא החליט לחתוך מהטיול לטובת ביקור אצלה ב'מונטריאול' ולשוב ולהיפגש עם יובל כעבור חודש, ב'בוגוטה' שבקולומביה, בגסט האוס מאוד ספציפי עליו עוד יסופר בהמשך. 

התכנון היה שגם תומר יגיע לשם מישראל, לכן לפני שיפתח המריא מסאן חוזה קוסטה ריקה ל'מונטריאול', הוא השאיר את האופנוע שלו במקום בטוח ובצמוד לו גם ייפוי כוח למקרה שתומר יזדקק לאופנוע.

(פרידה זמנית מיובל)

בסופו של דבר תומר מצא דרך אחרת להגיע ל'בוגוטה' וגם ליובל היה מסע משל עצמו, אבל המסע של יפתח שחזר אחרי חודש רומנטי בצפון, מסע שהתחיל ב'סאן חוזה' קוסטה ריקה והסתיים כעבור 7 ימים ב'בוגוטה' – הוא המסע שעומד במרכז הסיפור הזה.

(המסלול שיפתח עשה בשבוע)

יפתח נחת השכם בבוקר ב'סאן חוזה' ומיד לקח מונית לגסט האוס בו השאיר את האופנוע. לשמחתו, האופנוע נשמר במצב מצוין וחייך אליו חיוך רחב. תאוות נדודים שטפה אותו עד לקצות האצבעות והוא התניע את ה- DR650 באבחת בעיטה אחת.

זה לקח לו יומיים של רכיבה משוגעת והוא הגיע לתעלת פנמה. דרך ארוכה בת 860 קילומטרים, לפתה את כפות ידיו לכידון האופנוע ומלבד עצירה ללילה באיזה כפר בדרך, הוא רכב ורכב ורכב ורכב.

"אני לא זוכר כלום מהדרך הזאת" מספר יפתח. "הראש שלי היה עסוק בתרחישים אפשריים שעוד מחכים לי בעקיפה של ה'דוריאן גאפ'".

אני: ה'דוריאן גאפ'?

יפתח: "'הדוריאן גאפ' זה משהו ששמענו עליו לפני שיצאנו לדרך. ידעתי שזה חבל ארץ פראי בין פנמה לקולומביה רצוף בג'ונגלים בלתי עבירים, כדי למנוע הברחות סמים מקולומביה. את 'הדוריאן גאפ' ידעתי שאני חייב לעקוף דרך הים ומה שהיה לי בראש זה איך אני מוצא ספינה לשוט בה את היומיים האלה עד קולומביה".

מתעלת פנמה, יפתח המשיך עוד שעה של רכיבה מעייפת לקראת עיר הנמל 'קולון'. הוא הגיע ל'קולון' קצת לפני שהשמש שקעה ונכנס היישר למועדון היכטות. משיחות עם אנשים בדרך, הוא הבין שרק במועדון היכטות יש לו סיכוי למצוא טרמפ לקולומביה. ב'לונלי פלאנט' היה כתוב ש'קולון' עצמה היא עיר נמל קשוחה ביותר ולא משנה מה תעשה, בטוח ישדדו אותך. מועדון היכטות היה נחשב מקום בטוח יחסית בשל הגדר שהקיפה אותו אבל הציפייה מאנשי היכטות התגלתה כמופרזת. ברגע שהתברר לו כי בשבוע הקרוב אף אחד לא מתכנן להפליג לקולומביה, הוא המשיך בלית ברירה ל'קולון'.

בחשיכה 'קולון' נראתה ליפתח אפורה ורעה. העיר הענייה דמתה בעיניו למדינת התחנה המרכזית הישנה בתל אביב ואף גרוע מזה. הוא הרגיש די לבד במלון הפשפשים והדאגה לגורל האופנוע שנשאר במועדון היכטות, לא שיפרה את המצב. 

(Colon, Panama; Photographer: Dmitry Orlov)

בבוקר, העיר לא נראתה יותר טוב, אבל יפתח הוא בחור מאוד אופטימי, שלא לומר נחוש והיה לו ברור שהוא יפצח את האגוז הזה וכבר מחר או מחרתיים, הוא ישתה כוס בירה צוננת בקולומביה.

שעתיים הוא הסתובב בנמל וניסה עם הספרדית העילגת שלו, למצוא קצה חוט של איזה טרמפ ימי לחופי ארץ הקוקאין. רגע לפני שבעט בייאוש באיזו חבית מזדמנת, נגלה לעיניו מחזה מעניין. מאחת הספינות שעגנה בנמל אך לפני מספר דקות, פורקים עכשיו אופנוע כביש, ועל המזח מחכה לאופנוע אדם שנראה כמו תייר זר. יפתח התקרב אל המזח והציג את עצמו בפני תייר ספרדי מבולבל למראה.

הייתי שמחה אם הייתי יכולה לתת לבחור הזה שם, שכן הוא יתפוס בשורות הבאות מקום די מרכזי, אבל יפתח כמובן, לא זוכר איך קראו לו. מה שהוא כן זוכר זה שהוא היה נאד, חסר תושייה, והעובדה שהוא דיבר ספרדית מבטן, לא הועילה לשניים אפילו במקצת.

הספרדי סיפר ליפתח שגם הוא מתכוון להגיע לקולומביה ושלפני שבוע הוא טפס טרמפ מ'קולון' עם ספינה אחרת לאיזה אי בדרך לקולומביה. התברר שזה אי בגודל של מגרש כדורגל ושהמשפחה היחידה שחייה בו כבר לא יכולה לראות את הפרצוף שלו (של הספרדי). שבוע הוא היה תקוע אצלם ואתמול בערב הצליח סוף סוף לעלות על הספינה חזרה ל'קולון'. השניים החליטו לנסות לאחד כוחות ולמצוא ספינת מסע אחרת, שתיקח אותם לקולומביה.

(האי שהספרדי היה תקוע עליו שבוע)

אחרי עוד לילה במלון הפשפשים הם מצאו. ספינת מסע בינונית מלאה בטבק, אלכוהול ומוצרי חשמל קטנים, קפטן אדיש וצוות סיפון סביר למראה – כולם בדרכם לקולומביה. תמורת 200$ לכל נוסע והאופנוע שלו, עלו לסיפון יפתח וחברו הספרדי חסר התועלת. מחלת ים קשה השתלטה על יפתח והוא בילה את מרבית הזמן בשכיבה על הצד ותפילה חרישית להקיא קצת פחות ולהגיע כבר ליבשה. אחד מאנשי הצוות ריחם עליו ונתן לו לשכב בחדר שלו שבירכתי הספינה, במקום על הסיפון המרקד. יממה וחצי של סיוט מתמשך והם עגנו לחופו של אי טרופי קסום.

(אי הקוקוסים, נטול הקונסול הישראלי)

שמחים על ההפוגה מהסיוט הימי, יפתח והספרדי קפצו למים ושחו לחוף. הם אספו כמה אגוזי קוקוס, השתכשכו קצת במים ונחו ברגוע על החול הלבן. כעבור זמן מה, הקפטן קרא לכולם לשוב לספינה כדי לעגון אותה בצורה מסודרת על המזח. 

"פתאום, הגיעו מהכפר כל מיני אנשים ודברו עם הקפטן". מספר יפתח. "לא הבנתי על מה הם מדברים וגם הספרדי לא ממש הצליח להסביר לי מה קורה. הם קראו לנו לבוא איתם והקפטן סימן בתנועת ראש כזו של 'אין מה לעשות צריך ללכת', אז הלכנו אחריו".

הוא מת להגיע כבר ליובל ולתומר, מת להיפטר ממסעות הים האלה, ועכשיו גוררים אותו לעיכוב הזה שגם הקפטן לא מבסוט ממנו? טוב לא יצא מזה, חשב לעצמו יפתח אבל היי, 'Life is What Happens To You While You’re Busy Making Other Plans' לא?

"הגענו לכפר והתקבצנו תחת חושת קש ענקית וסגורה" המשיך יפתח בסיפורו. "בפנים שכבו על שלושה ערסלים, שלושת זקני הכפר ומבט זועף על פניהם. כאן הדיבורים נעשו קולניים יותר והבנתי, הודות לתרגומו הצולע של הקפטן, שאנחנו נאשמים בגניבת אגוזי קוקוס."

 אני: "מה?"

יפתח: "כן. הם העמידו אותנו למשפט, השופטים היו הזקנים בערסלים.. וציפו שנשלם קנס של 400$ על אגוזי הקוקוס שאספנו מהחול... סתם חיפשו דרך לגנוב אותנו".

אני: "נו ושלמת?"

יפתח: "נראה לך?"

אני: "על מי אני עובדת.. ברור שלא שלמת..."

יפתח: "דרשתי להישפט בפני נציג הקונסוליה הישראלית. תכל'ס לא ידעתי באיזו ארץ אני נמצא, אבל זאת היתה המנטרה שלי Israeli Consul... הם לא הבינו מה אני רוצה מהם אבל קלטו שאני עקשן. אחרי ויכוחים וצעקות הם הסכימו להוריד את גובה הקנס, אבל אני לא הייתי מוכן לזרום איתם. רק Israeli Consul ! בסוף הקפטן שילם במקומי 50$ ועפנו משם".

אני: "גדול. לקחתם כמה קוקוסים אתכם?"

יפתח: "באותו זמן זה לא היה מצחיק..". "הספינה המשיכה ואני המשכתי להקיא. קצת לפני השקיעה היינו כבר ממש קרובים לקולומביה. ראיתי את קו החוף מרחוק בחושך. אני לא יודע מאיזה כיוון זה הגיע, אבל פתאום סירת מרוץ חדה וארוכה התחילה להקיף אותנו ומתוכה כמה אנשים צועקים כל מיני דברים בספרדית. הקפטן שלנו צועק להם כל מיני דברים בחזרה וכל הים מסביבנו מעגלים מעגלים של קצף לבן".

"לרגע חשבתי שאלה שליחים של הטמבלים מאי הקוקוסים אבל אז הספינה החלה להתקדם לכיוון קולומביה ונעצרה מול מפרץ טבעי ענק. שום מזח ושום זכר לנמל. אנחנו עומדים בים שעות, אולי עד חצות. הכול חשוך מסביב וזה הרגע שנפל לי האסימון שאני בעצם על ספינת מבריחים. הספרדי עומד לידי חסר אונים רועד כולו".

"סירת עץ ענקית עם מנוע קטן הגיחה פתאום והצוות התחיל לזרוק לתוכה סחורות כשהים מסביב רוגש והסירה נחבטת שוב ושוב בספינת המסע. הקפטן קפץ אף הוא לסירה הראשונה ונעלם אתה. הם המשיכו לזרוק ציוד וסחורות לתוך סירות משוטים גדולות שבאו ריקות והתרחקו לכיוון החוף גדושות עד אפס מקום. עוד סירה ועוד סירה ועוד מעט לא נישאר מה לפרוק ואני מבין לתדהמתי שהם מתכוונים לפרוק ככה גם את האופנוע שלי. או שלא בעצם... שאלתי אותם מה קורה ואיך הם מתכוונים להוריד אותנו מהספינה והם אמרו שאין מצב שהם מורידים אותנו פה ושאנחנו חוזרים איתם לפנמה".

"כבר אז הייתי קרח אבל משכתי בכוח בשערות ראשי הדמיוניות וצרחתי 'לללללאאאאאא!!!' 'אין מצב שאני חוזר לפנמה'".

"הקפטן שהיה הבן אדם היחידי שתקשר איתי על הספינה, כבר לא היה שם ולא הצלחתי לשכנע את הצוות לעזור לי. לקראת שלוש לפנות בוקר הגיע על אחת הסירות בחור נורמלי ותמורת עוד קצת כסף הוא היה מוכן לעזור לי".

אני: "והספרדי?"

יפתח: "הספרדי כרגיל עושה כלום". 

"התחלנו לבנות איזה קונסטרוקציה מכל מיני שקים שעוד נשארו על הספינה וחיכינו לרגע המושלם שסירת המשוטים תתרומם מספיק גבוה לכיוון ספינת המסע. ברגע הנכון צעקתי "push" ומי שנשאר מהצוות דחפו את האופנוע שלי למטה. באותו אופן דרדרנו גם את האופנוע של הספרדי ושטנו לחוף".

אני: "מדהים!".

יפתח: "הגענו לחוף ומצאנו את עצמינו עם האופנועים בתוך שטח בוצי די גדול. חילצנו את האופנועים תוך שעדיין אין לנו שמץ של מושג איפה אנחנו נמצאים. פנינו ימינה והתחלנו לרכב בדרך עפר משובשת כשעה, עד שהגענו לעיירה. נכנסנו לגסט האוס הראשון שמצאנו בדרך והלכנו לישון. למחרת בבוקר, רכבנו לנמל הרישמי של האזור וספרנו להם איזה סיפור על זה שהגענו בלילה ולא מצאנו מי שיחתים לנו את הדרכון. להפתעתנו זה עבד וקיבלנו חותמת רישמית של משטרת הגבולות הקולומביאנית. עכשיו אנחנו רישמית בקולומביה".

"עכשיו רק נשאר לי להגיע לבוגוטה. ולהיפטר מהספרדי.."

"ידענו שיש שתי דרכים להגיע לבוגוטה. דרך המלך הארוכה והבטוחה ודרך הקיצור שעוברת באזור שורץ מורדים. שאלתי את הספרדי מאיפה הוא מתכוון לנסוע והוא בחר כמובן בדרך הבטוחה. תחת ההשפעה של האדרנלין המטורף מהלילה, והרצון להיפטר לכל הרוחות מהספרדי ולפגוש כבר את יובל ותומר דהרתי אל המורדים."

אני: "מזל שלא הייתי אתך. זה הרגע שבו היינו נפרדים".

יפתח: "רק עכשיו? נראה לי שעוד הרבה קודם".

אני: "קודם לא הייתי מעיזה".

יפתח: "אחרי שעה של רכיבה במהירות שיא הגעתי לכביש חסום לחלוטין בבוץ. מצאתי כמה מקומיים ושכנעתי אותם להרים לי את האופנוע אל מעבר למפולת. עקפנו בהצלחה את הר הבוץ רק כדי לגלות עוד גבעת בוץ מייאשת שכאילו איזה אל קולומביאני חירבן לי על הדרך ממש עכשיו. המקומיים היו מקסימים ועזרו לי שוב לשאת את האופנוע. נפרדתי מהם לשלום והמשכתי לרכב. לא עברו 50 דקות ונעצרתי במחסום של הצבא. החיילים אמרו לי שאם אני ממשיך בדרך הזאת יש שתי אפשרויות: אחת, שהמורדים יהרגו אותי, שתיים, שהמורדים יחטפו אותי. 'עדיף לך לחזור' הם הציעו ברצינות ובדאגה כנה. הסברתי להם שאין סיכוי שאני חוזר והם המליצו לי להחזיק כסף מזומן ביד, מה שאולי יעזור לי כשאתקל במורדים תאווי הבצע".

אני: "Jesus Christ!"

יפתח: "לקחתי נשימה עמוקה וכמה שטרות כסף ביד, התנעתי את האופנוע והתחלתי ברכיבה של חיי. רכבתי כמו שלא רכבתי בחיים. בלי להאט, בלי למצמץ, בלי לעצור, לאכול או להשתין. רכבתי בשדות האופיום האינסופיים ולובשי המדים שנפנפו לי בדרך נראו כמו חיילי צעצוע כי הייתי כל כך מהיר שהם אפילו לא הספיקו להרהר אם לעצור אותי, או לירות עליי או להעיף לעברי רימון. פשוט התעלמתי מהם. רכבתי שעות ארוכות, אני אפילו לא יודע כמה, ולפנות ערב הגעתי ל'מדיין'. צנחתי למיטה ועם הנץ השחר המשכתי לבוגוטה".

"בבוגוטה חיכו לי כבר כמה ימים, תומר ויובל. כל אחד מהם, עבר גם איזה חתיכת מסע בכל מיני כלי תחבורה ימיים, אוויריים ויבשתיים בשביל להגיע למקום ההזוי הזה שנקרא 'הבית של יפתח'. אני לא בטוח שאת רוצה לכתוב בבלוג שלך מה שהלך שמה ב'בית של יפתח', אבל מכאן והלאה היה ממש שמח", אמר יפתח וחיוך מלא בזיכרונות נעימים התפשט על פניו.

(יפתח במרכז אמריקה)

ואני אומרת, החיים זה כזה עניין של טיימינג. לא משנה איפה היינו נפגשים במהלך השבוע הזה, יפתח ואני, כנראה ששום דבר לא היה מחבר בינינו, כמו אותו הרגע לפני 14 שנה, בו יפתח סיפר לי את הסיפור הזה במבט לאחור והשאיר אותי פעורת פה ומסונוורת. 

אנחנו קצת כמו ספינת המסע הגדולה וספינת הדייגים הקטנה שמתערסלות בים סוער עד לרגע נדיר ומדויק בו אפשר להשוות גובה ולברוא את הבלתי ניתן לחיזוי.

(יפתח מספר לי את הסיפור לראשונה, בערב בו התאהבנו לפני 14 שנה, אצל מיכל בסביץ' ז"ל. מיכלי האהובה, תיעדה את הרגע וכל השאר היסטוריה)