זה התחיל כמו נסיעה רגילה לדרום.
חול המועד פסח, האוטו שלנו הופך כאחרון הרובוטריקים לבית על גלגלים.
יש לנו בתרמיל ענק ובמזוודה נוספת, בגדים להחלפה, מצעים, מגבות, ספרים, דפים, צבעים... ויש גם הרבה אוכל ויין וכדור סל ופריסבי. על הגג קשורים שני גלשנים למקרה שנפגוש ים, אם כי הסיכויים לכך אינם רבים כשמתכננים נופש בשדות של בית גוברין. אה, ואיך אפשר בלי אופניים, למקרה שהילדים ירצו לרכב. אז אחרי שהבגאז' נסגר (בקושי), הותקן בהצלחה מנשא האופניים והועמסו עלי וברוב חן, שני כלי הרכב הידידותיים.
עצירה קטנה במאפייה שליד מחנה 80 כי איך שנכנס פסח, הרעב לפחממות לא מרעישות ולא מתפוררות גדל כל כך... והינה אנחנו על כביש 6, לועסים פיתה שמנונית עם זעתר טרי ונהנים מהמוסיקה.
פרדי מרקורי שר בקולו הפיגוזי
Open your eyes,
Look up to the skies and see,
I'm just a poor boy, I need no sympathy,
Because I'm easy come, easy go,
Little high, little low,
Anyway the wind blows doesn't really matter to me, to me.
הילדים מקשיבים יפה יפה ואני מספרת להם שוב, איך שסבא שלי, שהיה איש של מוסיקה קלאסית מהסוג הבארוקי, נגנב כשהאזין לראשונה ל"רפסודיה בוהמית" אי שם בסוף שנות ה-80.
"ככה זה נקרא? רפסודיה בוהמית?"אני שואלת את יפתח.
"מה?" הוא מחזיר לי בתמיהה "את לא סגורה על הסיפור שלך?"
"אני לא סגורה על השם, פתאום קפץ לי suicidal משהו... תראה תראה הם מנופפים לנו", אני מפנה את תשומת ליבו לאנשים שברכבים החולפים משמאל ומנופפים לנו בזה אחר זה בדאגה.
"אני עוצר בצד!" הוא אומר בהחלטיות ומתחיל להאט ולקחת ימינה.
"אתה נורמלי? זה כביש 6 אנשים נהרגו פה כי עצרו בצד!! אתה תמיד אומר לי שלא משנה מ.."
והוא עוצר בצד.
אנחנו קופצים מהאוטו כדי לראות מה קרה.
במבט ראשון הכול נראה תקין.
אני מסתכלת עליו אוחז במנשא ושותק. מסתכל שוב לאחור במבט מודאג.
"זה האופניים של אלה" הוא אומר בשקט. כמעט בלחישה.
"לא!!!!" אני משחררת צעקה של פחד כשאני קולטת שעל המנשא זוג אופניים אחד בלבד. "מה קרה???" מוסיפה באימה...
"השתחררו, את רואה הקליפס שעצר אותן? נשבר והן עפו..."
שתיקה כבדה.
המבטים שלנו נמתחים אל עבר נקודה רחוקה אי שם בסבך הקילומטרים שחלפו, מבקשים לזהות את האופניים ולהסיט אותן מהדרך בעזרת מנוף פינצטה דמיוני.
אבל אנחנו לא רואים דבר.
הילדים מתחילים להציץ החוצה ואני צורחת "כנסו פנימה ואל תעזו לצאת!"
אנשים ברכבים החולפים עדיין מסמנים לנו עם הידיים כל מיני סימנים ומצפצפים. מנסים להעביר מסר.
פאק פאק פאק... אם האופניים המשוחררות גרמו לתאונה, זו תאונה קטלנית. אני יודעת שהשתיקה שלו הפעם היא סיבה לדאגה.
"אני חייב לחזור" הוא אומר.
"אבל איך? איך נחזור?" אני שואלת בבכי.
"לא יודע אבל אי אפשר להשאיר את זה ככה, חייבים לחזור".
Mama, just killed a man,
Put a gun against his head,
Pulled my trigger, now he's dead.
Mama, life had just begun,
But now I've gone and thrown it all away.
הילדים שוב מציצים מודאגים ושואלים מה קרה ואני שוב צורחת עליהם בחוסר אונים. למה לעזאזל אני צורחת כשאני חסרת אונים? למי זה עוזר בדיוק?
צופר של המשאית המתקרבת מבשר שבעוד שניות כנראה נדע עוד משהו על שהתרחש.
היא מהבהבת בעצבנות ומצפצפת שוב, כאילו אומרת: "הי אתם שם, משפחה של קופים חסרי אחריות, חכו חכו שתשמעו למה גרמתם..
המשאית עוקפת אותנו וחונה לפנינו. הנהג קופץ מהרכב ומספר שהאופניים נפלו, ושנהג משאית אחר פינה אותם והינה הוא יוצא חזרה לדרך. "רואים רואים את המשאית הלבנה שמשתלבת שם? זה הוא, בואו נסמן לו לעצור".
"לא קרתה תאונה?" אני ויפתח שואלים בקול אחד..
"לא לא לא, היה לכם מזל גדול!" הוא עונה בחיוך ענק וניכר שהוא נהנה מלהיות מבשר הבשורה הטובה. "לא קרה כלום. בפוקס. הכול בסדר".
אנחנו מנופפים לנהג המשאית הלבנה ועושים כאלה תנועות שאמורות להבהיר שזה כאן, שאנחנו בעלי הגרוטאה שהוא כרגע העמיס...והינה גם הוא מאותת ימינה ונעצר בראש השיירה הקטנה שלנו.
איזה איש טוב.
יפתח ושני נהגי המשאית עומדים ליד לוע המשאית הלבנה הנפתח לקראתם ובוחנים את האופניים החבוטות שאך לפני דקה נאספו מליבו של כביש 6 דרום. הם מדברים על המזל הענק שפקד אותנו ועל מה היה יכול לקרות אילו...
נהג המשאית המרגיע, קופץ לרגע לקבינה שלו וחוזר עם רתמות מעולות חדשות לגמרי והנהג השני, מוסיף עוד חבל חזק והינה האופניים המעופפות נחות בבטחה על כנן. אני מציעה להם תשלום עבור הציוד והעזרה ושניהם מבטלים את ההצעה בלי למצמץ. איזה אנשים יא אללה... "איזה אנשים טובים, אתם רואים ילדים? יש אנשים נפלאים בעולם הזה. מלאכים".
המלאכים של כביש 6 עשו את מלאכתם אני חושבת לעצמי, אלה של מעלה ואלה של מטה. כמה טוב שזה נגמר ככה.
מסקנות:
א. תמיד טוב להוסיף עוד רתמת ביטחון על הקליפסים האינטגרליים של מנשא האופניים. עייפות החומר אתם יודעים, לא כדאי להתעסק אתה.
ב. אם האופניים בכל זאת השתחררו ונחבטו במהירות 120 קמ"ש על כביש אספלט, ואם אף אחד לא נפגע, ואם אתם רוצים לתקן אותן, פנו לאילן שאול האגדי מייסד המרכז הישראלי למכונאות אופניים. הוא כבר ימצא דרך זולה ומקצועית להחזיר את הגלגלים שלכם למסלול. (אילן 052-287-1388 כרכור)
ג. אל תפסיקו להאמין במלאכים.
צילום שדות החיטה של בית גוברין: איילת זיק-אל
https://www.facebook.com/Ayelet.sichel.photography/?fref=ts
מכונאי אופניים אגדי: אילן שאול
https://www.facebook.com/ilan.shaul.5?fref=ts
