אוסטרליה - שבועיים ראשונים

"מתוך אלף חוויות שאנחנו חווים, איננו מביעים במילים אלא אחת מהן לכל היותר, וגם זאת כלאחר יד ובלי הקפידה שהיא ראויה לה".

(מרסיה פסקל, רכבת לילה לליסבון)

לאחר שבועיים של טיולים ושוטטות בצפון אוסטרליה עם הפנים דרומה, הגענו ל- Airlie beach. למעשה זו הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע יפתח בטיולים שלו ביבשת הדרומית לפני 22 שנים. הוא היה כאן ממש כשהודיעו שרבין נרצח.

לפני שלושה חודשים החלטנו לקחת הפסקה (קצרה) מהחיים שלנו בארץ. חיכינו שהחופש הגדול יתחיל. אני יצאתי לחופשה ללא תשלום מהעבודה ויפתח שינה את הסטאטוס התעסוקתי שלו, מ"מועסק" ל"בין עבודות". יולי אוגוסט מתחברים כל כך יפה לאוקטובר הלא הוא חודש החגים, באמצעות הגשר של ספטמבר, כך שיש לנו בדיוק ארבעה חודשים של הזדמנות. הזדמנות למסע.

והינה אנחנו כאן. משייטים ב"Motorhome" שלנו בין הר לחוף, בין כפר היפים ליישוב בורגני, ישנים באתרי קרוואנים פשוטים או מפנקים, או במגרשי חנייה של סופרמרקטים, או על החוף. מבשלים ביחד שלוש ארוחות ביום ואוכלים ממש מעט בין לבין. הולכים המון ברגל, רצים בבקרים, אוספים המון כוכבים בלילות ושואפים חזק לריאות, אויר אוסטרלי מתוק. אפשר לומר שאנחנו נהנים זה מזה באינטנסיביות שלא תיאמן וגם משייפים יפה יפה את הקוצים שלנו אחד בשני.

עשרות חוויות אילמות וחסרות משקל שוטפות אותנו מכל עבר ואנחנו נתפרים לאט לאט אל תוך האריג האוורירי הזה, הבלתי מובן מאליו הזה, המכונה חופש. חוץ מנפילה מבהילה של אחד הילדים ממיטת הקומתיים באמצע הלילה (הכול בסדר לא לדאוג, וגם מצאנו את המעקה) לא קרה לנו שום דבר דרמטי. הכול פה ברגוע.

האוסטרליים הם אנשים מאוד נינוחים. הם אוהבים את הארץ שלהם ומטיילים בה ללא הרף. מרבית השכנים שלנו באתרי הקרוואנים הם אוסטרליים בחופש, וכשאני אומרת חופש זה אומר: מסע סובב יבשת של שנה או שנתיים, אימא אבא וילדים בטנדר 4 על 4 ושני אוהלים.

ובאמת למה לא? מדינה שהיא יבשת חסרת אויבים הגובלת רק עם האוקיינוס, בעלת מערכות בריאות ורווחה מצויינות, כלכלה חזקה, חינוך חינם ברמה גבוהה, משאבים טבעיים, טבע פראי, תשתיות מהממות ובעיקר אנשים בעלי מזג נעים שמשדרים בחביבות כנה נטולת מצמוץ: "חייה ותן לחיות".

את הימים הראשונים העברנו בקיינז (Cairns) בקמפ סייט מסביר פנים ונוח שהזמינו עבורנו מבעוד מועד בעלי הקרוואן, מהם שכרנו את ביתנו הנייד. הימים בקיינז היו בעיקר גשומים כך שניצלנו את הזמן כדי להתיידד עם הקרוואן על כל הפונקציות שלו, להצטייד בכל מיני פיצ'יפקס כשהחשובים שבהם: הקורקינטים. לא יאומן עד כמה קרש זול עם כידון וגלגלים סותם את הגולל מעל תהום הקיטורים מהסוג של: "אימא כואבות לי הרגליים", "מתי מגיעים?".

בין גשם טרופי אחד לשני חרשנו את הטיילת המדהימה, הגבר המזוקן שלי ואני בשביל ההולכים והילדים בנתיב המתגלגלים. לא מפסיקים להתפעל ממה שיתגלה לנו בהמשך כחלק אינטגרלי מהנוף האורבני האוסטרלי: ה- Facilities. פינות גריל מצוחצחות להפליא למרות השימוש המרובה, ברזיות שיש בהן אשכרה מים טעימים, מדשאות עצומות, פינות צל, שולחנות פיקניק, מתקני איסוף צואת כלבים ואינסוף ספסלים נוחים שכאילו מתחרים זה בזה למי יש נוף יותר מרטיט.

"הולידי פארק קיינז" ממוקם לא רע בכלל. שביל הליכה אל תוך היער יוצא מתוכו, ויש גם תחנת אוטובוס שלוקחת לכל מקום ודרך נעימה של 10 דקות הליכה עד לטיילת המדוברת. אבל הדבר הכי חשוב ב"הולידי פארק קיינז" שהופך את המקום הסימפטי הזה למושלם היא רוז. רוז כשמה כן היא. אישה מאירת פנים שלכל שאלה יש לה תשובה + מפה + טוש מדגיש + חיוך.

רוז בנתה לנו "דרך פנים יבשתית" של חמישה ימים אל תוך "קרוקודייל דנדי לנד" ואנחנו שמחנו להרים עוגן ולצאת אל הטבע. התחלנו מביקור חובה ב- Hartley's Crocodile Adventures כדי לעשות V על כמה שיותר חיות מקומיות. ובאמת שזו היתה בחירה מצוינת. צפינו בקואלות מנמנמות, האכלנו קנגורו'ס קטנים, הפלגנו אל תוך חוויית נשיונל ג'אוגרפיק בה לקחו חלק קרוקודיל ענפה וגוויה של תרנגול (לרווחתם של חברי הצמחונים לא ארחיב בתיאור) וקיבלנו הרצאה מקיפה על נחשים אוסטרליים פלוס הזדמנות נדירה להציץ בטייפן הפנים יבשתי, אשר בהכשה אחת מטעין בבן אדם כמות ארס שיכולה להרוג 100 איש... בררררר....

גם זה היה רגע דרמתי אני מודה. בעיקר עבור אורי שחקר את הנושא מבעוד מועד ונותר פעור פה נוכח היותו מרחק נגיעה מהקילר החלקלק והארסי הזה.

אחרי יום עמוס בחיות ובחוויות הילדים בקשו כבר לחזור הביתה. מדהים כמה מהר מרגישים בבית..

את הקיימפ סייט של עיירת ההיפים קורנדה (Kuranda) מצאנו אחרי שהתברברנו ביערות האינסופיים של "הר השולחן" ולא היה בו מקום לזבוב חול. החושך כבר ירד מזמן והאזהרות ממפגש חזיתי עם קנגרו על הכביש המהיר ישבו לנו חזק על הנשמה. גוויות של חיית הכיס בצדי הדרך היוו תמרור אזהרה עצוב.

הילדים כבר מזמן נרדמו מאחור ואין זכר לקמפ סייט אחר בסביבה, אז החלטנו לתת צ'אנס לחוויית ה- Self-sufficient Motor-home. אופה הפיצות המקומי שלח אותנו לחנייה לילית לא חוקית מאחוריי הספרייה של קורנדה, אשר גם אותה לא מצאנו, אז חנינו מאחורי הסופרמרקט בואכה השוק האורגני. לא היינו בטוחים לגבי העניין הזה אבל העייפות הכריעה והתמקמנו. סמכנו על זה שהיפים לא מקפידים על חוקים ותקנות..

לילה. שקט. מסביב אפשר לחוש בווייב מגניב. מריחים את זה באוויר, רואים את זה על המדרכות, על המרפסות, על הכביסה התלוייה, על דגלי התפילה הטיבטיים שמציצים בין העצים... אבל הכול מנומנם. שקט. רק ציפורים משונות צורחות כאילו שמה שיש להן לומר זו לזו שווה את הדציבלים האלה. ואולי כן. אולי זה שווה.

זה לקח לי קצת זמן אבל שניה אחרי חצות הצטרפתי ליפתח ולילדים שכבר חרפו עמוקות ועצמתי את עיני בתחושה עמוקה וחמימה של בית.

בבוקר התפנינו מהאזור כדי לא לקבל קנס וכדי לא להפריע לעיירה המתעוררת. עשינו ארוחת בוקר ליד המפלים המדהימים האלה ה- Barron Falls. 

בחיים לא ראיתי מפלים עצומים כל כך. רכבת עמוסת תיירים שהתקרבה בתרועת צופר אל נקודת התצפית, האיצה בנו לחזור.

בסיבוב שני אל תוך העיירה והפעם באור יום, התגלתה "קונדרה" כיותר תיירותית ופחות היפית ורק מקומיים בני 50 ומשהו שהסתובבו יחפים ומקועקעים מאוד, הזכירו את שהובטח.

מקונדרה המשכנו ל- Granite Gorge Nature Park אליו הגענו לאחר נסיעה ארוכה באזורים חקלאיים. הפארק הגרניטי לא רחוק מהעיירה "Mareeba", דומה לפני הירח וטומן בחובו עשרות או אולי מאות של וואלבי, שהם התשובה הננסית והחברותית לקנגרו.

כאן נמסתי.

קולין, בעלת המקום החרוצה, מחלקת לכל מי שרוצה אוכל יבש שהוואלבים אוהבים, כך שבכל רגע נתון אפשר לקבל מהחיות המתוקות האלה, נשיקה וליקוק אל תוך כף היד. והיי... יש להם עוד וואלבי ננס בכיס!!! זה נהדר!!! אתם נוגעים בפנים המתוקים של הוואלבי שלגמרי נראים כמו חיוך וכמה סנטימטרים מתחת לכף היד שלכם מתפנק לו וולאבי תינוק. קשה להסביר עד כמה זה מגניב.

בערב, כשהילדים נרדמו, יפתח ואני ישבנו עם בירות ופרוסות מלון מתקתק והקשבנו למוסיקה. פתאום מתוך החושך הגיע וואלבי ידידותי, הושיט שתי כפות שבריריות אל קליפת מלון עשירה בפרי ואכל להנאתו תוך שהוא משמיע קולות עדינים של אכילה, שרק אלוהים יודע איך מפיקים כאלה... עד כדי כך.

בגלל הגשם הטורדני עזבנו את גרניט גרוג' עוד לפני שהספקנו ממש לטייל באזור, אבל הפגישה עם חיית הכיס הכי חברותית ביבשת שכאילו נלקחה מתוך סרט טבע שלא היה מבייש את קירשנבאום, לא תמחק לעולם.

היעד הבא היה אגם טינארו. האגם יפה לאין שיעור וגם הקמפ סייט מרווח וזול באופן חריג ובכל זאת, הגשם, אנשי המקום, משהו בעצים הדקיקים והגבוהים, השקט המעיק, השילוט המוגזם... כל אלה עשו לנו קווצ' בלב אז חזרנו לקיינז. אם כבר גשם, נעביר אותו עם רוז ואז נמשיך דרומה.

רוז שמחה לראות אותנו שוב וגם אנחנו שמחנו לחזור למקום מוכר.

שלושה ימים של טיולים בגשם הטרופי בעיר המוכרת ושמש של יום חדש זרחה עלינו. שמש שלא מסתתרת מאחורי שום ענן. שמש צהובה שמופיעה בפינה הימנית של כול ציור ילדים. שמש של שמיים כחולים שצובעת את חדרי הלב בשמחה. שמש שמזכירה ברוב און שאנחנו בדיוק מתחת לחור באוזון...

קנינו כמות נכבדה של קרם הגנה והתחלנו להתגלגל דרומה.