בוקר טוב מאוד

When the white fella came, life changed forever. Things were bad for long time. Many Yuwi people lost touch with country lost language too. I hope you take with you the feeling of being a part of nature and getting to understand what it [life] was like for Aboriginal people.  

(Yuibera Yuwi. Elder gray Mooney)

08:00 על מיטת הקרוואן שחונה לאורך הטיילת של "Coolangatta" עם המחשב שמהבהב אליי באורו הלבן ומבקש שאמלא אותו. העמוד ריק. גם המוח. חלונות הקרוואן פתוחים ואני יכולה לראות את הילדים שלי עפים על הסקייטבורדים עוד לפני שצחצחו שיניים. כמה מטרים מזרחית מהם, יפתח עף גם הוא, על גלשן חדש ומעוגל חרטום. הגלים טובים היום והוא פותח בגלישת רגולר (גלים שנשברים לימין) לפני שייקח את אורי לגלישת "גופי" (גלים שנשברים לשמאל) בחוף הסמוך.

אנשים מתהלכים על הטיילת. זוגות, או בודדים. עם כלבים, או עם קעקועים או עם כוס קפה, או עם סיגריה עצלה וכובע רחב שוליים. יש גם נשים עם עגלות במין סוג של ריצה איטית שהיא גם טיול עם התינוק, ויש רוכבי אופניים וסקייטבורדיסטים ויש גם נוודים שפוסעים על החוף לאיטם לבושים שכבות ונושאים בידיהם שקיות קרועות. יש גם גברים ונשים עם גלשנים על הראש או מתחת לבית השחי, אשר חוצים את הטיילת בהחלטיות ומבטם ממוקד בדבר אחד. הפנסיונרים אשר פוסעים לאיטם שלובי זרועות, מגיעים לכאן בדרך כלל מוויקטוריה הדרומית כי קר שם וכי אין להם שום מחוייבות, אז מה אכפת להם לנדוד לאיזה חודשיים ל Sunshineland. הצעירים, עוצרים פה בדרך לעבודה או סתם כי ככה הם חיים. יש גם כמה תרמילאים שרק הגיעו לפה והם מתקרבים אל שפת הטיילת כדי להביט אל הים.

והים... הים נראה עצום ואין סופי למרות שהיום מעט ערפילי והוא צבוע באפור תכלכל. אי שם מתוכו מתנשאים לגובה רב גורדי השחקים של ה Gold Cost. זה קצת כמו לעמוד בחוף קריית חיים ולראות את חיפה, אבל אפוקליפטי יותר.

והינה שוב הילדה שלי טסה על הקורקינט שלה ושיערה עמוס הקשרים מתנפנף בצורה משונה. היא נעצרת. שועטת פנימה אל תוך שלוות הקרוואן החמימה ואחיה אחריה, נשרך בכניעה. הם מביטים זה לזה בעיניים בתיאום שמצריך הכנה מראש. חיוך ממזרי משתלט על פניהם כשהילדה אומרת בשקט: "שלוש ארבע ו..." ואז שניהם פוצחים בדואט:

"מימי תני לנו 5$ לקנות קרטיב פליז פליז פליז..." (קרטיב זה שם גנרי לגלידות יקרות בהרבה יותר מקרחון). הם עוטים על עצמם מבט של תחנונים כאילו היו שני שיחי תות שנבטו מתוך צמר גפן מתוק...

אני: "מה פתאום?! שום קרטיב ושום בטיח. אבא יצא מהים, נאכל ארוחת בוקר וגלידות תקבלו אולי בערב. ורק אם תהיו טובים".

הם לא מוותרים כל כך מהר אבל לא אלאה אתכם בדיון הלא מרתק שהתלהט במהירות שיא, רק אסכם בגאווה, שהפעם אני ניצחתי ואפילו מהר. הם עזבו אותי בשקט.

העמוד מתמלא. כבר איננו לבן מהבהב וישנם סימנים מרובעים ומעגולים בשחור, שניבטים אליי מתוכו. מימין לשמאל. עברית. כמה שאני אוהבת את השפה הזאת. אני חושבת שמלבד המשפחה, החברים, השורשים, נטייה לחרדה וסוג מוזר של מזוכיזם, אשר תמיד יעמדו ביני לבין ההחלטה להגר למקום נפלא כמו אוסטרליה, מלבד כל אלה - יש גם את העברית.

אין לי בעיה לקשקש באנגלית ואני מבינה את מה שנאמר בכל שיחה שמתרחשת לידי, איתי או בלעדיי, אבל בשום מקרה, אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו בעברית. הכול עובר דרך פילטרים וכרוך במאמץ. הכול מתרחש בשפה זרה.

אתמול כשיצאנו מהמוזיאון בבריסבן, ראיתי בחור צעיר נעול ב"בלנסטון" חומות דהויות, יושב על ספסל, ידיו שלובות על חזהו והוא מביט אל העוברים והשבים. חשבתי שאולי הוא מישראל כי האוסטרלים לא נועלים "בלנסטון" למרות שאנחנו מכנים אותן "נעליים אוסטרליות"...  (אמיתי: מוכרת בחנות נעליים גדולה כאן, הודתה שמעולם לא שמעה על הפירמה הזאת...). ובאמת כשחלפנו לידו, הוא אמר לנו בחיוך "שלום" :-)

כמה טוב לשמוע בהפתעה את השפה העברית מדוברת מחוץ לבועה המשפחתית שלנו.

כן. אני קצת מתגעגעת.

טענתי את המחשב עוד קצת וחיפשתי שירים יפים של נחום היימן עליו השלום.

עד הפעם הבאה, היו שלום.

ביצוע יפה של "לו ידעת". מילים: רחל שפירא לחן: נחום הימן