זיכרון

גם אני קראתי לפני שלוש שנים את רב המכר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי. מקבץ מהודק של תזות מקיפות הנוגעות למהפכה הלשונית שהתרחשה לפני 70,000 שנה, "הסדר המדומיין" שהגיע אתה, המצאת הכסף, הצדק, הזכויות, הלאומים והמדינות. אבל מתוך כל אלה (ועוד) משך את תשומת ליבי בעיקר, העניין הזה של המוח האנושי.

גודלו המשתנה של המוח ויכולותיו המתפתחות המותאמות לתקופה, לגאוגרפיה ולתנאי האקלים, הדהים אותי, והעובדה שהמדע של היום מצליח להכיל את התהליכים האלה משחר האנושות ועד היום ולהסבירם, הותירה בי חותם עמוק.

זה די מוזר לחשוב שלאבות אבותינו מלפני מאה אלף שנה, לא היה תפקיד משמעותי יותר בטבע, מזה של הדוב, הנמלה או סוסון הים נכון? מרתק לגלות שגודלו של המוח ששכן בתוך הגולגולות שלהם היה גדול בהרבה מזה של המוח שלנו היום. מסתבר שצבירת מיליוני פריטים של מידע אודות צמחים, שורשים וגרגירים לשם אכילה או ריפוי, אודות תנועת חיות הבר, סדר הכוכבים בשמיים, סוגי הציפורים והדגים.. מסתבר שאלה תופסים הרבה תאים אפורים ומצריכים מקום אחסון רב.

אדם אבוריג'יני שהכרתי בשבוע שעבר סיפר לי, שעד היום האבוריג'ינים בקבוצת טוטם הכריש אליה הוא משתייך, מזהים את תצורות הפרח הכחול שמשתנות בהתאם לנוכחות הכרישים בנהר ויכולים להזהיר את חבריהם מקבוצות הטוטם האחרות כשהסכנה קרבה.

איש לבן! אם אתה שוקל לגלוש בנקודה בה הנהר נשפך לאוקיינוס, עדיף שאדם אבוריג'יני "יקרא לך בפרחים" רגע לפני הכניסה למים... כנראה שהמוח האבוריג'יני הממוצע, עדיין גדול יותר מהמוח שלי, שמתקשה להבדיל בין מחט עץ האורן לחתיכת דשא יבש.

מכל מקום, היתה לי מן תזה פרטית כזאת ביחס למוח שלנו היום, לפחות זה הנשי, שיש ביכולתו לאגור כמויות של מידע, מחשבות ותובנות מסוג שונה לחלוטין. אמנם אנחנו לא מזהות את מידת הרעילות של הפטריות ביער ולא מבדילות בין תולעת שאכילתה מרחיבת תודעה לבין מקק משלשל, אבל אנחנו כן מזהות בן רגע אנשים עם כוונות טובות, ואנחנו יודעות בדיוק מה לעשות כדי למגנט אותם אלינו באמצעות שלל יכולות אנושיות שפתחנו במהלך האבולוצייה. אנחנו גם יודעות איך להתחמק ברוב חן מהחלפת צמיג שהתפנצ'ר ולגלגל את המלאכה משחירת האצבעות לידיו של גבר מזדמן. ולא רק זה. אנחנו גם זוכרות הכול! לפרטי פרטים.

אנחנו זוכרות מה אמרנו ולמי, ומה הוא לבש, ואיזה מוזיקה היתה לשיחה בנינו, ומה יכולנו לומר, ואיך יכולנו להביט הצידה אילו רק... ואיפה בדיוק זה קרה, וכמה זמן זה לקח, ולמה זה נגמר ולמה זה יכול היה להיגמר אילו רק... ומה עוד יכולנו להגיד, ולמה פנינו ללכת משם, ואת מי ראינו בחטף, ואיך הוא פיהק....זוכרות הכול!

גם זה תופס תאים אפורים במוח לא?  

התזה קורסת.

בחודש האחרון הזיכרון שלי נחלש.

מסתבר שכשאני חיה בעוצמות רגישות גבוהות באמת, חווה ביום עשרות חוויות מרתקות ולעיתים אף אינטנסיביות, מהולות בצחוק, בשפה זרה ותחת ההשפעה המענגת של המון ג'ין ומעט טוניק - אני לא זוכרת הרבה. וכך יוצא שלמרות שאני נורא רוצה לכתוב על ההרפתקאות מהחודש שחלף, אני לא ממש מצליחה.

מה שאני כן זוכרת ויכולה לומר בוודאות גמורה, זה שיפתח, אורי ואלה, הם פרטנרים נפלאים להרפתקאות ושמכול האנשים בעולם הייתי בוחרת בהם שוב ושוב כחברים למסע! כיף לנדוד איתם למקומות חדשים, לשטוף איתם כלים, לחפש איתם חיות, להתלהב איתם מהשקיעה, ולבהות איתם בשמיים מנוקדים בכוכבים. אני מוכנה כל בוקר לנסוע עם הקווראן לים, בלי לשתות קפה או לצאת מבגדי השינה שלי, רק כדי שהבנים יגלשו על גלים ודולפינים לפני שהרוח תחרבש להם את הים.

אני גם יכולה לומר שהתאים לי כמו כפפה לחיות במחוז "ביירון" ולהרגיש את "מולמבימבים" "ניו ברייטון" ו"ברונזיוק" בשגרה ובימי השוק. להכיר מוזיקאים מקומיים, איכרים וסוחרים ולפגוש שוב ושוב את ההוגנות של בני האדם כאן ואת הפשטות שבקבלת האחר.

היה מושלם לארח את יובל (חן) באוהל שבנינו לו תחת סככת הצל של הקרוואן, ולצרף אותו למעגל שיצרנו עם קארל ולואיז מאנגליה ואלכס וקיילי ממלבורן, ממש כמו שהיה טבעי לחבק את טבע ואקשה של אמילי ונמרוד.

בכלל, "לעשות חברים חדשים" זה תבלין החיים הכי מעניין מבחינתי ואני עדיין מופתעת בכל פעם מחדש כשזה מצליח לי. זאת הסיבה שהתרגשתי כל כך כשג'יין ושונה (זוג צעיר ממדינת ויקטוריה), נסעו יותר מ 300  ק"מ כדי לראות אותנו שוב ולחגוג אתנו באמצע הלילה בשואו-גראונד של בלג'יין.

ביחד איתם האכלנו מידי ערב היפים וצוענים שהגיעו למחנה כמה ימים לפני תחילת פסטיבל המוסיקה (למען צבי נהר בלג'יין הגוססים) כדי לעזור בהקמה, ולקבל בתמורה כרטיסים חינם. זה אפשר לנו להציץ אל תוך חייו של מנו, הנווד הפורטוגלי והמשאית המטריפה שלו ולהתבשם מסיפוריו המופרעים והאמינים כאחד, של חואן - היפי טוטאלי, שלפני 30 שנה, ברח מצ'ילה ומהרודן האכזר פינושה.

בפה ריק משיניים ומלא בסיגריות שמנות וצמחים משונים, הוא סיפר לנו שלקח קורס מיילדות וסייע לאישתו (מנוחתה עדן), להביא לעולם את חמשת ילדיהם בביתם הצנוע שעל החוף. כשאחד הילדים בקש לא ללכת לבית ספר, הוא אמר לו בדיוק את מה שאימא שלו אמרה לו כשהיה ילד קטן בצ'ילה:

"אין בעיה, אל תלך לבית ספר, הישאר בבית ועזור לי במטבח, כי כשאני אמות לא יהיה לי כסף להשאיר לך אז כדאי שתדע להכין לעצמך ארוחות".

אהההה, המוח שלי בכל זאת הצליח לאחסן משהו :-)

חואן גר בבקתת קש על חוף הים שמצפון ל"קופס הרבור" כחלק מקהילה קטנה שאנשיה חרטו על דגלם, הרמוניה חברתית, עצמאות כלכלית וחיי טבע. אין לו מכונית, או חשמל, וגם לא מים זורמים, טלפון או מחשב. הוא כמעט לא צריך כסף כי הוא אוכל בעיקר שורשים, פירות וירקות שגדלים בסביבה וקצת אורז אותו הוא מבשל בתוך סיר חלוד על מדורה אקראית. הילדים באים לבקר אותו ולפעמים הוא עובר אצלם בדרך לפסטיבל או בדרך בחזרה מהופעה. אה כן, הוא מנגן בלהקת סמבה ובעוד כמה הרכבים מוסיקליים לטיניים. קשקשנים קלילים שאפשר לרקוד איתם תוך כדי נגינה, הם הכלי החביב עליו. איך לא?

עם משקפי שמש בעלי עדשה זהובה וכובע צמר בצבעי הראגיי, הוא מנענע את הרסטות הלבנות שלו שידעו ימים יפים יותר, ומרחף בעולם כמו מלך.

מה אני אגיד לכם, זה גרם לי לחשוב. אם כולנו היינו חיים כמו חואן, איך העולם הזה היה נראה? בלי פוליטיקה, בלי גבולות, בלי כסף ובלי חארטה, רק הוד והדר וחופש בלתי נגמר, מוסיקה, ומנועים שקטים של מחשבה.

בעוד שבועיים נחזור לארץ, למציאות המוזרה של המזרח התיכון, לקירות של הבית שליד הפרדס, לאספלט המטופח של כביש 6 ולפקקים באיילון. הילדים יחזרו לשבת ליד השולחן בכיתה, להקשיב למורים ולדבר עם החברים שלהם בעברית. הבועה המשפחתית המתגלגלת שלנו, שוב תגדיר את עצמה מחדש ושוב נפתח את הדלת ונזמין את מי שאנחנו כל כך אוהבים לבוא ולהתארח.

האם נצליח לשמר את כול האושר הזה?

מה נזכור ונישא אתנו הלאה ומה יישמט אל תוך מערבולת המראות, הריחות והצלילים של התת מודע?

אני כבר מתגעגעת נורא. גם הביתה וגם לפסק הזמן שעשינו פה באוסטרליה.

בינתיים ממשיכה להתענג על הימים שנותרו לי בחצי הכדור הדרומי.

נשיקות.

והינה כבונוס, עוד גיבור פסטיבלים מקומי: