זמן חלום

בעת שוטטות במוזיאון הלאומי של אוסטרליה שמעתי סיפור אבוריג'יני קסום על היווצרות האוקיינוס בחלקה הדרום מזרחי של היבשת. הסיפור, שסופר על ידי אוונטי ג'ולי פרימן (Auntie Julie Freeman) הוקרן על מסך, בחלל תערוכה שעוסקת בתרבות האבוריג'נית. פרימן, מספרת את הסיפור בהתרגשות כנה ועל אף שעיניה כחולות כמו הים, ועורה הלבן חרוש הקמטים מנוקד בנמשים ורודים, אי אפשר לפספס את העובדה שהיא אבוריג'ינית לגמרי, צאצאית לשושלת אבוריג'ינית שמקורה באדם האוסטרלי הקדמון.

לפני המון זמן כשהעולם היה חדש, לא היה דבר על הארץ מלבד סלעים ערומים. לא מים, לא צמחים, לא חיות ולא חיים. אבל בשמיים, להם אנחנו (האבוריג'ינים) קוראים "קנונה", בשמיים היו חיים, הייתה בהם תנועה והייתה בהם רוח. ושם בשמיים דברים חדשים החלו להיווצר.

שני אחים חיו בשמיים, אחד מבוגר יותר ושמו ארילה והצעיר נרוואן. הם היו החברים הכי טובים. לעיתים נרוואן קינא באחיו ארילה אשר הצליח תמיד בכל מה שעשה. נרוואן נהג להציק ולעצבן את ארילה עד שיום אחד אמר הבכור: "נמאס לי ממך נרוואן, פשוט תפסיק עם ההתנהגות הזאת", אבל נרוואן הצעיר לא הקשיב לאחיו והמשיך להציק ולהכעיס.

זעמו של ארילה הלך וגבר והוא החל להכות את אחיו הצעיר ולבסוף בעט בו בחוזקה והפיל אותו מ"קנונה" (מהשמיים), אל הסלעים החשופים שעל הארץ.

נרוואן אמר: "תראה מה עשית ארילה! אני לא אוהב את המקום הזה, בוא וקח אותי בחזרה לשמיים!" וארילה השיב: "אני כל כך מצטער נרוואן, אני לא יודע איך אבל אני נשבע כי לעולם לא אשכח אותך ובכל יום אנסה להחזיר אותך לשמיים".

ארילה היה הרוח שמגיעה מהשמיים אל העולם בניסיונות כושלים לאסוף בכנפיה את נרוואן הצעיר, ונרוואן בכה במיליוני דמעות מלוחות את בדידותו וגעגועיו לאחיו ול"קנונה". בכל פעם שארילה נשף רוח אל האדמה ולא הצליח להחזיר את אחיו, בכה נרוואן יותר ויותר. הדמעות של נרוואן מלאו את הרווחים שבין הסלעים ויצרו ים קטן, אשר גדל וגדל עד שהפך להיות אוקיינוס עצום. נרוואן לא התעייף מלבכות ולבקש מאחיו שיבוא לקחת אותו הביתה, אל השמיים.

יום אחד לארילה היה רעיון חדש: "נרוואן" קרא ארילה, "אני אנשוף הכי חזק שאני יכול במים המלוחים ואצור גל מאוד גדול. אתה נרוואן, נסה לטפס אל קצה הגל ואולי כך אצליח לתפוס אותך ולהחזיר אותך הביתה".

אבל לא היה מספיק קסם ברוח שנשף ארילה, ונרוואן נשאר על פני הארץ והמשיך לבכות דמעות מלוחות אשר יצרו את האוקיינוס אותו אנחנו מכירים היום.

נרוואן התחנן לאחיו: "אני בודד כל כך, לפחות שלח חיים נוספים אל הארץ, כדי שיהיה לי עם מי לשחק.." וארילה ברא את חיות הים ושלח אותן לארץ.

ארילה לא חדל מניסיונותיו להחזיר את אחיו. הוא אסף הרבה כוח שהרעיד את קרקעית האוקיינוס וגל אדיר בעל עוצמה נדירה, החל לנוע במהירות מפחידה אל עבר היבשה של דרום מזרח אוסטרליה. זה היה הצונמי האימתני הראשון. מיליוני שנים חלפו מאז שהקנאה והכעס הפרידו בין האחים, אבל ארילה, שמעולם לא וויתר על אחיו ממשיך ליצור באוקיינוס צונמי פעם ב-6000 שנה בתקווה להשיב את נרוואן ל"קנונה".

פרימן מספרת שאימא שלה האמינה שכל דבר בעולם מגיע מהדמעות המלוחות של נרוואן. החיים ובני האדם וגם האדם הצעיר שנוצר בבטן אמו – כל אלה מגיעים מהדמעות המלוחות של נרוואן. ו"הדמעות שאנחנו בוכים", מוסיפה פרימן כשעיניה מתמלאות בדמעות עגולות, "הן תמיד גם הדמעות של נרוואן. דמעות של עצב ואהבה וגעגוע אינסופי ל'קנונה' לשמיים שלו. המהות של הדמעות האלה טבועה בנו, בבני האדם, וזו הסיבה שבני האדם בוכים עד עצם היום הזה".

ב-1688 עגנה ספינתו של ספן ופיראט אנגלי (וויליאם דמפייר) בחוף השומם של דרום מזרח יבשת אוסטרליה. הוא כתב ביומנו את התרשמותו מ"הילידים שחומי העור" שפגש על החוף, תוך שהדגיש כי אלה עוררו בו סלידה. "תושבי הארץ הזאת", כתב דמפייר, "הם היצורים העלובים ביותר בעולם... לבד מצורתם האנושית כמעט שאינם נבדלים מחיות... אין להם שום בגד, מלבד אזור החלציים, אין להם בתים והם רובצים בחוץ, ללא מחסה". (אברהם שקד, "מסע אחר", גיליון 54).

הזלזול שגילה, דמפייר כלפי ילידי אוסטרליה ואחריו גם אנשיו של קפטן קוק (1770), היה לחוליה ראשונה בשרשרת טרגית של אי הבנות ודעות קדומות אשר כמעט כילו את תרבותם העתיקה של האבוריג'ינים. מאמצע המאה ה-19 החלה "הבהלה האוסטרלית לזהב", ומהגרים מאירופה, מאמריקה ומאסיה הגיעו בהמוניהם ליבשת הדרומית,  גרשו את האבוריגי'ניים מאדמותיהם ואף רצחו ודכאו את מי שלא נענו לרצונם.

(הבהלה לזהב באוסטרליה)

בכל המקומות אליהם פלש האדם הלבן מתועדים הרג של בני אדם ומחיקת תרבות קדומה. אך חיסולם של האבוריג'ינים כואב שבעתיים כיוון שביחד עם  רבבות המתים, נקבר ידע נדיר אודות הקשר של האדם עם האדמה, הצמחים והחיות. רצח האבוריג'ינים המבוגרים, גדע לא רק את חייהם של החפים מכל אשמה, אלא גם את זכותם להעביר את חוכמתם לדורות הבאים.

אוסטרליה המודרנית התפתחה על חשבון ילידיה אשר סבלו מ"מדיניות ההיטמעות" – מדיניות ממשלתית מתנשאת, שנכשלה בדיוק כמו זו שננקטה על ידי ממשלת ישראל בשנות ה-50 כלפי יהודי מרוקו, עירק ותימן.

4 חודשים אנחנו מטיילים לאורך חופה המזרחי של אוסטרליה, החוף הקדום אליו הושלך נרוואן גיבור סיפור הבריאה האבוריג'יני וכמעט לא רואים אנשים אבוריג'ינים. אני שומעת מפה ומשם שהאבוריג'ינים של היום, הם הקבוצה המוחלשת ביותר באוסטרליה בכל מדד אפשרי, שהם שוכנים בפאתי הערים, מובטלים בדרך כלל  ומתמודדים עם בעיות מגוונות שנובעות מהתמכרות לאלכוהול. הציפייה שלי לפגוש אדם אבוריג'יני ולשוחח עמו, נצבעה עם הזמן בחשש ממפגש שכזה. חשש מלפגוש מובסות וכאב שיתורגמו בנקל כעוינות כלפי, כמי שמייצגת (בשל צבע עורי הלבן), את מדיניות ההרג המחיקה וההתנשאות.

ואז פגשתי את מייקל. אדם אבוריג'ני בעל תנופה מחשבתית, קלות דעת ומילים עזות שמרתקות אותך לכיסא וזוקפות את אוזניך כאילו היית קנגרו.

זה קרה אחר צהריים חמים בפסטיבל המוסיקה בבלג'יין, כשקטפתי אותו ממתחם האומנים המגודר ברישול. למייקל, שהוזמן לפתוח את הפסטיבל בטכס אבורג'יני הנושא מסר של "אהבת האדמה", כישרונות אנושיים, דרמטיים ומוסיקליים מרשימים. הלב מתרחב ומתמלא בסוג מיוחד של שקט כשמקשיבים לאדם הלא צעיר הזה, המתרפק על השורשים שלו, אוהב אותם ובאותו הזמן משאיר את כל הקולטנים פתוחים ולא מפספס כלום מההווה, מהשונה ומהחדש.

בקול בריטון רך הוא מספר לנו סיפורים מצחיקים על החיים בטבע עם ארבע נשים וארבעה עשר ילדים, ותוך כדי כך מלמד אותנו מילים באבוריג'ינית בלי לפספס את ההסברים התרבותיים, האקלימיים והפונטיים שמאחורי כל מילה. במיומנות השמורה רק למורים נפלאים באמת, הוא בודק מידי כמה דקות אם תפסנו את המילים שלימד אותנו קודם,  ומראה לנו עוד דרך לשלב אותן בתוך משפט. הוא עושה את זה בסבלנות ובכבוד ומבלי שנרגיש במאמץ הכרוך בלמידה. הוא גורם לנו להרגיש תלמידים מצטיינים ולרגע באמת האמנתי שאני מתחילה לדבר באבוריג'ינית.

עויינות? כלל וכלל לא.

"מה הוא זמן חלום?" שאלתי את מייקל המורה החדש שלי.

מייקל חייך וענה ברצון: "זמן חלום הוא הזמן שלפני הזמן. מה שהיה לפני שהגענו לאדמה הזאת", הוא מתכופף ונוגע באדמת מתחם הקמפינג כאלו היתה פרווה חמימה של חיית מחמד נאמנה.

"זה גם הזמן שאחרי המוות?" שאלתי.

"בהחלט" ענה מייקל, "זמן החלום קיים כל הזמן, לפני שנולדנו ואחרי שנמות ואנחנו יכולים להיכנס לזמן החלום מתי שאנחנו רוצים".

"איך עושים את זה?" סקרנותי גברה.

"אנחנו משתמשים בצמחים, בנגינה, בשירה מקודשת, ובריקוד, כדי להיכנס לזמן החלום ושם אנחנו פוגשים את המתים שלנו. בזמן החלום התודעה שלנו גדלה ואנחנו רואים את הטבע הזה שמקיף אותנו כמו שאפשר לראות רק בחלום".

שקעתי בחלום. כולנו שקענו בחלום. איש איש וחלומותיו על זמן חלום.

אלה החכמה שלי, זיהתה במייקל חביבות אין קץ ורצון טוב. היא רצה לקרוואן וחזרה עם מחברת של מילים באנגלית שאספה במשך הטיול. עכשיו היא כותבת במחברת כותרת חדשה: אבוריג'ינית.

"איך אומרים אלוהים באבוריג'ינית?" היא שואלת בעברית ומסמנת לי במבט: "תרגמי בבקשה".

אני מתרגמת אותה לאנגלית ומייקל ממקד בה את עיניו, אחר מסיט אותן אל השמיים ואומר:

"we don't have a word for god because we don't have a god"

אני מחזירה את התשובה החד משמעית שלו לאלה וזו לא מהססת לומר: "אני מבינה".

הוא מביט בה ברצינות ובהערכה. אני אוהבת אותו יותר ויותר.

מייקל מוסיף: "אנחנו מאמינים רק באימא אדמה, היא נותנת לנו את כל מה שאנחנו צריכים. אנחנו רק צריכים לשמור עליה. כל בני האדם. האבוריג'ינים והלבנים, בכל העולם. אבל אנחנו לא מצליחים לשמור על אימא. אם נלמד לשמור עליה נלמד לשמור גם על עצמינו".

"את יודעת", הוא אומר ומישיר אליי את מבטו, "אני חושב שאנחנו, בני האדם, עדיין ילדים, תלויים ככה על הצוואר של אימא ומסתכלים על העולם בפליאה". מייקל מלטף במבטו את כולנו וכמעט טובע בתוך אגמי התכלת של ביתי. "אנחנו כולנו עדיין ילדים. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד על העולם. אנחנו לא יודעים כמעט כלום. מסתובבים בעולם כאילו אנחנו יודעים משהו אבל אנחנו כל הזמן עושים טעויות".

דבריו נאמרים ללא טיפה של תוכחה. הוא מזדקף, מרצין ואז זורק את ראשו לאחור וצחוקו מתגלגל עד נהר בלג'יין וחזרה. עיניו השחורות מתרוצצות בחוריהן בתשוקה.

"יום אחד הוא יבוא" מוסיף מייקל כיודע דבר.

"מי יבוא?" אני שואלת.

מייקל: "The big parent" (ההורה הגדול) "אבא יבוא וייתן לנו בעיטה חזקה בתחת ואז אולי נלמד איך לגדול".

הוא מחייך חיוך מלא שיניים, אוחז בשתי ידיו בישבן דמיוני ובועט בו ברגל יחפה. 

זמן חלום.