בגיל 16 פחות או יותר התחלתי לכתוב שירים. הראיתי אותם רק לסבא שלי, אליהו וגר עליו השלום, והוא אמר לי: "המשיכי לכתוב. זה עוד לא טוב יעלי, אבל את מוכרחה להמשיך".
השיר הזה נכתב בתמימות של גיל הנעורים ובציפייה אמיתית ליום שיצא לי משהו טוב.
הולכים חוזרים
נפגשים ברחוב
נוסעים רחוק
וחוזרים קרוב
אבל בין הרגעים
בין לשכוח ולחשוב
תמיד מחכים
למשהו טוב
על אדן החלון
החול נראה רחוק
הגשם החזק
מזכיר עשן מתוק
ושוב נוסעים
ושוב עוצרים
רואים הרבה ירוק
אבל תמיד
כל הימים
רוצים רק טוב לשרוק
ויש דרכי ביניים
ויש גם ראשיות
והפחד שסוגר אותי
קרוב אל הפינות
ויש דברים שנשמטים לי
מבין האצבעות
בסוף היום
אני חוזרת לרחוב
לאדן החלון
לחופש הדמיון
ואני לא פורעת בזה שום חוב
אני פשוט מחכה למשהו טוב


