שנה אנחנו מחכים לטיול הזה. והנה זה הגיע. ה- 2 לאוקטובר אנחנו בשדה התעופה שעתיים לפני מועד הטיסה. תור אינסופי לדלפק אתיופיאן ארליינס, ויכוח מיותר על הטסת הגלשנים, שוחד לבקשתו של הפקיד והגלשנים מתקבלים לטיסה, כירטוס בדקה ה-90, שילוח חסר סיכוי של המזוודות, ריצה לבדיקה הביטחונית ולביקורת הגבולות. קניית בזק של סירופ אדוויל בפארם של צ'ארלס ריצ'ארדסון כי לאורי עלה החום... עליה למטוס. חם. לא קיבלנו את המקומות שהזמנו. הילדים לא יושבים ליד החלונות. הם מקבלים את זה יפה. נרדמים.
05:00 AM , נוחתים להפסקה של שעתיים באדיס אבבה. אינג'רה עם בשר חריף על הבוקר מעוררת זיכרונות של הורות צעירה לאורי בן חודש וחצי באתיופיה וחלום על חיים בחווה לגידול וורדים.
זה היה לפני 10 שנים. קפה חזק וטוב מחזיר אותנו למציאות. התבגרנו בעשור ויש לנו שני ילדים ממש טובים שמחכים בסקרנות להמשך המסע לחצי הדרומי של כדור הארץ.
איזו התרגשות.
אנחנו על טיסת ההמשך ליוהנסבורג. זו בהחלט טיסת פיצוי על הקודמת. המטוס מרווח ויש מלא מקומות פנויים. אפשר להימתח על שלושה כיסאות ולשכב לישון בין ארוחה לארוחה. יש סרטים, סדרות ומשחקים במסכים הפרטיים – הילדים מבסוטים. הנוף האפריקאי מבצבץ בין העננים ומעסיק את שניהם לא פחות ממשפחת סימפסון.
הגענו. אנחנו ביוהנסבורג!!! כאן הכול הולך ממש חלק. להפתעתנו הציוד שלנו מגיע והאוטו המהמם שיפתח הזמין מבעוד מועד מחכה לנו בחניון הטרמינל, צחור גדול ומבטיח. אורי סוף סוף חושף בפני אלה את ההפתעה ששמר לה בסוד כבר הרבה שבועות: בדרום אפריקה, ההגה בצד ימין וכולם נוהגים בצד שמאל. היא המומה אבל מהר מאוד ההלם הופך לאכזבה. היא הייתה מאושרת יותר מהפתעה אחרת, משהו שמגיע באריזה עם עטיפה וסרטים או איזה דבר מתיקה מקושט ב"הלו קיטי"..
קצת הסתבכנו ביציאה מהעיר אבל לבסוף התאפסנו על N 1 ונתנו גז (דיזל). הנופים האפריקאים ביציאה מהכרך המחוספס הזה,מזכירים קצת את הפרברים של רומא לכיוון טוסקנה. ככול שמתרחקים הדמיון מיטשטש וסממני היבשת השחורה משתלטים על הסביבה. סוואנות עצומות, גבעות חומות, שדות אינסופיים מנוקדים בצריפוני פח חבוטים, נשים שחורות עטורות מטפחות ראש צבעוניות נושאות חפצים מאוד כבדים על ראשיהן, ילדים בחבורות רצים לצידי הכביש, גברים רזים צועדים לאיטם עם ידיים בכיסים על אוטוסטרדה של ארבעה מסלולים, בקתות בעלות גגות קש מעוגלים המתחדדים בחן כלפי השמיים... והשמיים, אח השמיים. אנחנו עם הפנים מערבה והשמש אחרי 18:00 עדיין מסנוורת נורא אפילו דרך משקפי השמש. לאט אבל ממש לאט אני מתרגלת לזה תוך שאני מנסה לצייר בדמיוני את צורתו האליפטית של כדור הארץ ואת דרום אפריקה במקום של דרום אפריקה. יכול להיות שהשמש כאן יוקדת יותר מאשר בארץ? אני לא בטוחה, בכל מקרה אומרים שהשקיעות באפריקה הן הכי יפות. ובאמת זאת שמתרחשת ממש לנגד עינינו על כביש N 4 לכיוון מערב היא מהמשובחות ומהארוכות שבהן. הצהוב העוצמתי שנדמה שכבר שעות כבש את מקומו בשמיים לעולמים, משתנה לאטו לכתום ולוורוד צעקני, מאיר גבעות שולחניות מימין ושמיים תכולים משמאל.
לכל אחד מאתנו חבילה של ציפיות וחלומות מהטיול הזה. בלי לעשות לבני המשפחה שלי אאוטינג רק אומר שיש בהם: חיות פראיות, אוקיינוסים, גלי צינור, איחוד עם חברים מהעבר, בדים צבעוניים, גלישות בוקר, גלישות בשקיעה, סיפורים טובים והשראה. לו יהי!
שנה אנחנו מחכים לטיול הזה. והנה זה הגיע. ה- 2 לאוקטובר אנחנו בשדה התעופה שעתיים לפני מועד הטיסה. תור אינסופי לדלפק אתיופיאן ארליינס, ויכוח מיותר על הטסת הגלשנים, שוחד לבקשתו של הפקיד והגלשנים מתקבלים לטיסה, כירטוס בדקה ה-90, שילוח חסר סיכוי של המזוודות, ריצה לבדיקה הביטחונית ולביקורת הגבולות. קניית בזק של סירופ אדוויל בפארם של צ'ארלס ריצ'ארדסון כי לאורי עלה החום... עליה למטוס. חם. לא קיבלנו את המקומות שהזמנו. הילדים לא יושבים ליד החלונות. הם מקבלים את זה יפה. נרדמים.
05:00 AM , נוחתים להפסקה של שעתיים באדיס אבבה. אינג'רה עם בשר חריף על הבוקר מעוררת זיכרונות של הורות צעירה לאורי בן חודש וחצי באתיופיה וחלום על חיים בחווה לגידול וורדים.
זה היה לפני 10 שנים. קפה חזק וטוב מחזיר אותנו למציאות. התבגרנו בעשור ויש לנו שני ילדים ממש טובים שמחכים בסקרנות להמשך המסע לחצי הדרומי של כדור הארץ.
איזו התרגשות.
אנחנו על טיסת ההמשך ליוהנסבורג. זו בהחלט טיסת פיצוי על הקודמת. המטוס מרווח ויש מלא מקומות פנויים. אפשר להימתח על שלושה כיסאות ולשכב לישון בין ארוחה לארוחה. יש סרטים, סדרות ומשחקים במסכים הפרטיים – הילדים מבסוטים. הנוף האפריקאי מבצבץ בין העננים ומעסיק את שניהם לא פחות ממשפחת סימפסון.
הגענו. אנחנו ביוהנסבורג!!! כאן הכול הולך ממש חלק. להפתעתנו הציוד שלנו מגיע והאוטו המהמם שיפתח הזמין מבעוד מועד מחכה לנו בחניון הטרמינל, צחור גדול ומבטיח. אורי סוף סוף חושף בפני אלה את ההפתעה ששמר לה בסוד כבר הרבה שבועות: בדרום אפריקה, ההגה בצד ימין וכולם נוהגים בצד שמאל. היא המומה אבל מהר מאוד ההלם הופך לאכזבה. היא הייתה מאושרת יותר מהפתעה אחרת, משהו שמגיע באריזה עם עטיפה וסרטים או איזה דבר מתיקה מקושט ב"הלו קיטי"..
קצת הסתבכנו ביציאה מהעיר אבל לבסוף התאפסנו על N 1 ונתנו גז (דיזל). הנופים האפריקאים ביציאה מהכרך המחוספס הזה,מזכירים קצת את הפרברים של רומא לכיוון טוסקנה. ככול שמתרחקים הדמיון מיטשטש וסממני היבשת השחורה משתלטים על הסביבה. סוואנות עצומות, גבעות חומות, שדות אינסופיים מנוקדים בצריפוני פח חבוטים, נשים שחורות עטורות מטפחות ראש צבעוניות נושאות חפצים מאוד כבדים על ראשיהן, ילדים בחבורות רצים לצידי הכביש, גברים רזים צועדים לאיטם עם ידיים בכיסים על אוטוסטרדה של ארבעה מסלולים, בקתות בעלות גגות קש מעוגלים המתחדדים בחן כלפי השמיים... והשמיים, אח השמיים. אנחנו עם הפנים מערבה והשמש אחרי 18:00 עדיין מסנוורת נורא אפילו דרך משקפי השמש. לאט אבל ממש לאט אני מתרגלת לזה תוך שאני מנסה לצייר בדמיוני את צורתו האליפטית של כדור הארץ ואת דרום אפריקה במקום של דרום אפריקה. יכול להיות שהשמש כאן יוקדת יותר מאשר בארץ? אני לא בטוחה, בכל מקרה אומרים שהשקיעות באפריקה הן הכי יפות. ובאמת זאת שמתרחשת ממש לנגד עינינו על כביש N 4 לכיוון מערב היא מהמשובחות ומהארוכות שבהן. הצהוב העוצמתי שנדמה שכבר שעות כבש את מקומו בשמיים לעולמים, משתנה לאטו לכתום ולוורוד צעקני, מאיר גבעות שולחניות מימין ושמיים תכולים משמאל.
לכל אחד מאתנו חבילה של ציפיות וחלומות מהטיול הזה. בלי לעשות לבני המשפחה שלי אאוטינג רק אומר שיש בהם: חיות פראיות, אוקיינוסים, גלי צינור, איחוד עם חברים מהעבר, בדים צבעוניים, גלישות בוקר, גלישות בשקיעה, סיפורים טובים והשראה. לו יהי!