סטיב מנגריה. הכרתי אותו לפני שנתיים בארה"ב כשהשתתפנו בקורס בנושא איידס. ביום הראשון של ההכשרה היינו 15 איש זרים. קראנו אחד לשני: רומניה, נפאל וקניה, כי לא קלטנו את השמות דרך המבטאים הזרים, אבל אחרי חודש היינו משפחה. סטיב עורר את תשומת ליבי כבר בארוחת הבוקר הראשונה כשהתפעל מכמות הירקות שיש לי בצלחת.
"איך את אוכלת כל כך הרבה ירקות?" שאל אותי בחיוך רחב, "אני חושב שזו כמות הירקות השנתית שלי... אצלנו בניגריה אוכלים דברים קשים, האוכל שלנו הרבה יותר קשה". בהמשך למדתי דרך הסיפורים של סטיב שהחיים בניגריה בכלל, הרבה יותר קשים, נקודה.
בשבוע שעבר סטיב הגיע לישראל להכשרה של משרד החוץ הישראלי בנושא ילדים בסיכון. למזלנו, השגרירויות, הכוכבים ולוחות הזמנים של חברת התעופה, שיחקו לידינו והצלחנו לקמבן יומיים של האורח החגיגי אצלנו בבית.
הילדים נורא התרגשו מהמפגש המתקרב עם סטיב ושאלו המון שאלות עליו, על אשתו על הילדים שלהם ועל החיים בניגריה. סיפרתי להם על סטיב שהכרתי שנתיים קודם בארה"ב, על האדם האמיץ, החכם והמצחיק הזה,שמדבר אנגלית במבטא מוזר, נמנע מירקות ונלחם תמיד על מה שנראה לו צודק וחשוב בשביל האנשים בניגריה.
"למה את מתכוונת נלחם?" שאל הבן.
"אתה יודע", עניתי, "יש מחלה שפוגעת בהרבה אנשים באפריקה. קוראים לה איידס. סטיב הקים ארגון שעוזר לאנשים שחולים במחלה הזאת והוא נלחם בכל הכוח כדי שיהיה להם טוב ושלא יפגעו בהם".
"מי רוצה לפגוע בהם?"
"המציאו תרופה לטיפול באיידס אבל להרבה חולים בניגריה התרופה לא עזרה ואפילו אמרו שהיא גרמה לכמה מהם למות".
"אז זו התרופה שפגעה בהם, לא האנשים..." הילד התבלבל לרגע.
"אנשים מאוד עשירים בניגריה מנהלים את חברת התרופות בה מכינים את התרופה לטיפול באיידס. הרבה מאוד רופאים שמטפלים באיידס אמרו שצריך לשים בה חומרים יותר טובים, כדי שהחולים ירגישו יותר טוב".
"והם עשו מה שהרופאים אמרו?"
"לא" עניתי. "כשפגשתי את סטיב בארצות הברית לפני שנתיים, הוא הביא את התרופה המקולקלת הזאת בתוך צנצנת, וביקש מאנשים שמבינים בזה, שיבדקו את התרופה במעבדה מיוחדת ויקבעו אם זה באמת נכון, אם התרופה באמת מקולקלת".
"והוא צדק?"
"אני לא יודעת, נשאל אותו כשהוא יגיע לכאן, אבל מה שבטוח זה שהוא עשה כל מה שהוא היה יכול כדי להשיג לחולים בניגריה תרופה טובה", עניתי, והרגשתי די חנטרישית לאור זה שעברו שנתיים ולא התעניינתי בתוצאות הפרשה ההיא, שהטריפה את סטיב.
באמצע הלילה שבין שישי לשבת בבוקר, נסעתי לשדה התעופה והבאתי את סטיב אלינו. הנסיעה על כביש 6 בתוך הלילה הריק, הייתה מרגשת ונדמה היה לשנינו שעבר אולי שבוע מאז נפרדו דרכינו בחוף המערבי של סוף שנת 2013. הרבה דברים קרו במהלך השנתיים האלה וניסינו לדחוס אל השיחה הלילית, כמה שיותר סיפורים ופרטים על השתלשלות חיינו מאז. בין השורות סטיב לא יכול היה לעצור את ההתלהבות שלו ממערכת הכבישים שלנו, ומהקדמה הטכנולוגית שפגש בשדה התעופה ובמכונית שלי.
"את יודעת" אמר סטיב בכאב מהול בכעס, "ניגריה היא אחת המדינות העשירות ביותר בעולם במשאבי טבע. יש לנו כמות של נפט שהייתה יכולה לפרנס את כל 180 המיליונים בניגריה, אבל הכסף כולו נמצא אצל כמה בעלי הון ופוליטיקאים ניגרים ועוד כמה טייקונים בארצות הברית ובאירופה שקיבלו רישיון מהממשלה שלנו להפיק את הנפט ששייך לי ולאחים שלי, עבור עצמם. יעל, ניגריה מושחתת ברמות שאת לא מסוגלת לתפוס".
"משהו דומה מתחיל לקרות כאן אתה יודע?" אמרתי בהזדהות. "ישראל גילתה משאבי גז טבעי בתחומה וממשלת נתניהו חתמה עם חברה פרטית הסכם בלעדי להפקת הגז הזה. מתווה חלוקת הרווחים נראה לרבים מאזרחי מדינת ישראל הזוי ולא הוגן והם יוצאים מידי שבוע להפגין נגד מתווה הגז. זה עניין גדול כאן בדיוק בימים האלה".
המשכנו לנסוע על הכביש המהיר ובהשראת הקרב על הגז, תפסתי את תפקיד מדריכת התיירים מהזווית הביקורתית. הסברתי לסטיב על הקונפליקט הישראלי פלסטיני, על גסיסת הדו קיום, על המצב החברתי המורכב ממתחים בין דתיים לחילוניים, עשירים ועניים, מהגרים ואזרחים ועוד ... דיברתי ודיברתי והוא הקשיב בשקיקה ושאל שאלות.
הגענו לפרדס חנה קצת לפני הזריחה וסטיב המותש צנח למיטתו בחדר האורחים רק כדי להשלים את שעות השינה שאיבד ביממה האחרונה. גם אני חזרתי לישון אבל נישלפתי מהמיטה שוב ב 07:00 לפנות בוקר, על ידי הילדה שלי שרצתה "לארגן את הבית לכבוד סטיב".
היא הכינה לאורח כיסא מלכותי בפינת האוכל והשולחן התקשט בעזרתה, בחביתות, סלטים, גבינות ומיני מתבלים מהסוג שסטיב בכלל לא מכיר. התיישבנו לאכול והשיחה קלחה בכימיה מופלאה בין הילדים וסטיבי וונדר.
את השבת כולה פיננו לכבודו. נסענו לטייל, הלכנו לים, אכלנו טוב ושמענו המון מוסיקה ניגרית משובחת. היה לנו נורא כיף, אבל הזמן שהעברנו ביחד בתוך השגרה הישראלית של שבת ולאחר מכן של יום ראשון, הפגיש את סטיב ואותי עם הפערים העצומים שיש בנינו.
מצד אחד, אנחנו בני אותו הגיל, חיים בזוגיות, הורים לשני ילדים, מתעסקים באותם עולמות תוכן מקצועיים וחולמים את אותם חלומות רומנטיים על קץ עידן הטרור וקינון חברה שוויונית ותומכת עבור כל המינים והגזעים בעולם. מצד שני, אני נולדתי כבת יחידה להורי, במציאות של מדינה בה מדד ההכנסה לנפש דומה לזה הרווח בחלקים השבעים של העולם. נכון, יש כאן משברים קיומיים אדירים וישנם פערים בין עשירים לעניים, אבל ישראל עדיין שייכת לקבוצת מדינות ה OECD , יש לנו מערכת בריאות די טובה, איכויות של מדינת רווחה ומסורת לא רעה של דמוקרטיה ושמירה על ערכי כבוד האדם וחירותו.
סטיב לעומת זאת, נולד וגדל בניגריה שבמערב אפריקה מוכת העוני, השחיתות, המלריה והאיידס. יש לו 7 אחים ואחיות מאימא שלו ולאביו היו עוד 8 נשים מלבד אמו. הוא אומנם מחזיק בשני תארים אקדמיים, רכב משלו וכמה ספרים ומאמרים שפרסם, אבל עבודתו כמנהל ארגון לא ממשלתי למאבק באיידס, מניבה משכורת זעומה והוא נתמך מידי חודש בכספיהם של חברים אמידים מניגריה ומחוצה לה, שמעריכים את מה שהוא עושה עבור החברה הניגרית.
סטיב חרד בעיקר לעתיד ילדיו. "הילדים בניגריה מתבגרים מהר" אמר לי סטיב. "בכיתה בבית ספר ציבורי לומדים 100 ילדים שיושבים בדרך כלל מתחת לסככה גדולה. מורה בכיתה כזאת, לא מצליח להביט לעומק ולהבין את הצרכים של כל ילד וילדה ולכן מי שמתמודד עם קושי לימודי או רגשי, נושר מהר מאוד מהמערכת. הילדים שלי, לומדים בבית ספר פרטי שעולה לנו הון" הוא הוסיף, "אבל גם המציאות שלהם, רחוקה מהמציאות של הילדים שלך", אמר סטיב אחרי הצצה אל בית הספר שלהם. "הכיתות כאן כל כך גדולות והעצים והשבילים... כמה מרחב יש להם לרוץ לשחק לעבוד בגינה". הוא העיף מבט אחרון אל עבר בית ספר של הילדים שלי ושאף שאיפה עמוקה של אוויר ספוג בניחוח אקליפטוסים.
"איזה עץ מיוחד" אמר בפליאה תוך שעיניו הסקרניות נדדו אל צמרת האקליפטוס שחנה ליד המכונית. "זה אקליפטוס" אמרתי בגאווה ושמחתי שאני יודעת את שם העץ. "מספרים שבמקור העץ הזה הוא אוסטרלי וששתלו אותו ברחבי העולם במקומות מוכי מלריה כי השורשים שלו עצומים ולכן הם סופחים ביעילות את מי הביצות". זה הרשים את סטיב :-) "אבל בזמן האחרון שמעתי שזה סתם קשקוש, ושמה שבאמת ייבש את הביצות בישראל אלו תעלות הניקוז. איך שלא יהיה, האקליפטוס מסמל את תחילתו של היישוב היהודי בארץ ישראל, הוא עץ די מגניב, שנקלט מהר, גדל מהר וענפיו מצוינים להסקה ולבנייה" סיכמתי בהחלטיות של מדריכת חינוך וידיעת הארץ.
שמתי לב שסטיב איבד אותי בין ענפי העץ. הדיבורים על האקליפטוס כמו הסיחו את דעתו מנושא השיחה הקודם שלנו, על הפערים בחוויית החיים של ילדים ניגרים לעומת ילדים ישראלים והוא שקע אל תוך מחשבותיו בשתיקה. עיניו נדדו דרך חלון המכונית, בין שלט פרסום מנצנץ לשדה חיטה ואני דמיינתי כיצד אקליפטוס עוג מכה שורשים בתודעתו הסוערת של חברי. חשבתי לעצמי שהוא בוודאי חולם לקחת במזוודה כמה שתילים של אקליפטוס צעיר ולשתול אותם באזור מוכה מלריה בארצו.
הצטרפתי לשתיקתו ושילבתי להילוך חמישי. עלינו על הכביש המהיר לתל אביב והים הכחול החל להופיע ולהעלם מימין לנו. הסתכלתי על סטיב שעיניו השקועות בחלון לא התעקמו בחיוך כלפי מעלה כמו תמיד כשהוא מתפעל מדבר מה יפה או משמח. "תסתכל סטיב, אתה רואה את הים?"
זה היה נראה לרגע כאילו הערתי אותו מחלום. הוא ניתר במקומו והעביר את מבטו מחלון המכונית אליי. "את יודעת יעל, עוני אצלנו זה לא דבר יחסי. יש הרבה יותר עניים ממני אבל אפילו אני, לא הצלחתי עדיין לקחת את הילדים שלי לראות את הים. סתם לשבת מול הים ולהסתכל עליו. זה יקר לנסוע עם כל המשפחה ללאגוס ולשבת מול הים במקום בטוח".
הלהט והכעס בקולו הזכירו לי את סטיב מנהיג הקבוצה שלנו בארצות הברית ששיקשק בצנצנת התרופות המקולקלות שהביא איתו מניגריה, מעל כל איפודיום אפשרי בו דיבר אל קהל רופאים, אנשי ממשל או אנשי אקדמיה אמריקאים שפגשנו.
"תגיד, מה קרה בסוף עם התרופה? חזרו אליך מה FDA ?"
"בטח. ה- FDA נתנו לי דוח רשמי שהתרופה לא מורכבת כנדרש וחברת התרופות הניגרית נאלצה להפסיק למכור אותה" אמר סטיב בחיוך של ניצחון. "התרופה הזאת נעלמה מהשטח, אבל אל תחשבי שלא ניסו לשחד אותי. הציעו לי המון כסף כדי שאני אשתוק".
"מה??" שאלתי בתדהמה "אתה רציני?"
"בטח. זה אפריקה יעל". אמר סטיב בשקט, "אבל לא הייתי מסוגל לקחת את הכסף".
"מדהים" אמרתי והסתכלתי עליו בגאווה. "עשית דבר מדהים".
לא היו לי מילים בעברית או באנגלית כדי לבטא את התפעלותי מסטיב. חשבתי לעצמי שזה כל כך נדיר למצוא איש נקי דעת וכפיים כמו האיש הזה. המשכתי לנהוג בדממה והצצתי מידי פעם אל עבר סטיב שהיה עסוק בניסיונות לא מוצלחים לצלצל לילדים שלו באמצעות שיחת וואטס אפ. ככה נראה מלאך אמרתי לעצמי. מלאך בדמות אדם.
תל אביב הופיעה מעבר לצומת גלילות ולקחתי את דרך הים לכיוון יפו. עברנו את שדה דב, רידינג ונחל הירקון והינה הים התגלה שוב והפעם קרוב כל כך וכחול עד כאב.
"אפשר לשבת קצת מול הים?" שאל סטיב.
"בטח" עניתי וחתכתי ימינה לחניון הדולפינריום.
זה היה יום יפה כל כך, שטוף שמש ורוח קלילה. הים סער במידה הנכונה והתמלא במהירות בגולשי סאפ וגלים שהתחרו על גלים מהסרטים. חלקנו בקבוק סודה קרה ושקענו בתצפיות. אני התמקדתי בגולשים חתיכים וסטיב בחתיכה אחת ספציפית חמושה בביקיני מנוקד וג'ינס קצרצר. איש זקן אחד, לבוש בבגד ים ספידו, שחלף על פנינו בטיול רגוע עם הכלב שלו החזיר אלי את סטיב.
"את יודעת, בניגריה אני נחשב בן אדם זקן" אמר סטיב בחיוך.
"מה באמת?" זה אומר שגם אני זקנה, אנחנו רק בני ארבעים ומשהו...!"
"יעל, האיש הזה עם הכלב בטח עבר את גיל 80, הוא יכול להיות סבא שלך והוא עדיין מטייל על החוף עם הכלב שלו. בנגריה אנשים מתים בגיל 60 זה אומר שאני מתקרב לרבעון האחרון של חיי. את מבינה שאנחנו לא באמת באותו הגיל?"
"עזוב את זה סטיב. תראה כמה היום יפה. תראה כמה חתיכות יש כאן בארץ הקודש". סטיב התגלגל מצחוק לשמע ההצעה שלי, התמתח בהנאה וכיווץ את עיניו בחיוך ענק אל מול השמש. שוב הוא נראה לי כמו מן מלאך בדמות אדם, שפורש לרגע את כנפיו המקומטות ונותן לשמש ים תיכונית ללטף אותן. אדם מלאך בכבודו ובעצמו ובמלוא שיעור קומתו.
אפשר היה לחתום את הפוסט הזה, עם איזה מסר כמו "תחיו כל עוד אתם יכולים, כי מחר אולי תיפלו על התחת ותיווכחו למרבה הבאסה שכל המזל שקיבלתם כשנולדתם, התבזבז על שטויות". אפשר גם היה לקחת את הפינאלה, לאיזה אמירה נוקבת בעניין גזל הגז וההכרח ללמוד מטעויות של אחרים, אבל אני דווקא רוצה להגיד משהו על מלאכים.
באמת באמת באמת שיש כאן מלאכים! אנשים אמיתיים שפיהם וליבם שווים. אנשים שנותנים כוח לעייף, סעד לחלש ותקווה לנואש וזו זכות גדולה להיות מוארים באורם. אם אתם נתקלים במלאך ואם אתם רואים שהוא מדוכדך, קחו אותו לים, החזיקו את השמש שתחייך אליו, ועשו לו מקום נוח לאוורר בו את הכנפיים.
סטיב מנגריה. הכרתי אותו לפני שנתיים בארה"ב כשהשתתפנו בקורס בנושא איידס. ביום הראשון של ההכשרה היינו 15 איש זרים. קראנו אחד לשני: רומניה, נפאל וקניה, כי לא קלטנו את השמות דרך המבטאים הזרים, אבל אחרי חודש היינו משפחה. סטיב עורר את תשומת ליבי כבר בארוחת הבוקר הראשונה כשהתפעל מכמות הירקות שיש לי בצלחת.
"איך את אוכלת כל כך הרבה ירקות?" שאל אותי בחיוך רחב, "אני חושב שזו כמות הירקות השנתית שלי... אצלנו בניגריה אוכלים דברים קשים, האוכל שלנו הרבה יותר קשה". בהמשך למדתי דרך הסיפורים של סטיב שהחיים בניגריה בכלל, הרבה יותר קשים, נקודה.
בשבוע שעבר סטיב הגיע לישראל להכשרה של משרד החוץ הישראלי בנושא ילדים בסיכון. למזלנו, השגרירויות, הכוכבים ולוחות הזמנים של חברת התעופה, שיחקו לידינו והצלחנו לקמבן יומיים של האורח החגיגי אצלנו בבית.
הילדים נורא התרגשו מהמפגש המתקרב עם סטיב ושאלו המון שאלות עליו, על אשתו על הילדים שלהם ועל החיים בניגריה. סיפרתי להם על סטיב שהכרתי שנתיים קודם בארה"ב, על האדם האמיץ, החכם והמצחיק הזה,שמדבר אנגלית במבטא מוזר, נמנע מירקות ונלחם תמיד על מה שנראה לו צודק וחשוב בשביל האנשים בניגריה.
"למה את מתכוונת נלחם?" שאל הבן.
"אתה יודע", עניתי, "יש מחלה שפוגעת בהרבה אנשים באפריקה. קוראים לה איידס. סטיב הקים ארגון שעוזר לאנשים שחולים במחלה הזאת והוא נלחם בכל הכוח כדי שיהיה להם טוב ושלא יפגעו בהם".
"מי רוצה לפגוע בהם?"
"המציאו תרופה לטיפול באיידס אבל להרבה חולים בניגריה התרופה לא עזרה ואפילו אמרו שהיא גרמה לכמה מהם למות".
"אז זו התרופה שפגעה בהם, לא האנשים..." הילד התבלבל לרגע.
"אנשים מאוד עשירים בניגריה מנהלים את חברת התרופות בה מכינים את התרופה לטיפול באיידס. הרבה מאוד רופאים שמטפלים באיידס אמרו שצריך לשים בה חומרים יותר טובים, כדי שהחולים ירגישו יותר טוב".
"והם עשו מה שהרופאים אמרו?"
"לא" עניתי. "כשפגשתי את סטיב בארצות הברית לפני שנתיים, הוא הביא את התרופה המקולקלת הזאת בתוך צנצנת, וביקש מאנשים שמבינים בזה, שיבדקו את התרופה במעבדה מיוחדת ויקבעו אם זה באמת נכון, אם התרופה באמת מקולקלת".
"והוא צדק?"
"אני לא יודעת, נשאל אותו כשהוא יגיע לכאן, אבל מה שבטוח זה שהוא עשה כל מה שהוא היה יכול כדי להשיג לחולים בניגריה תרופה טובה", עניתי, והרגשתי די חנטרישית לאור זה שעברו שנתיים ולא התעניינתי בתוצאות הפרשה ההיא, שהטריפה את סטיב.
באמצע הלילה שבין שישי לשבת בבוקר, נסעתי לשדה התעופה והבאתי את סטיב אלינו. הנסיעה על כביש 6 בתוך הלילה הריק, הייתה מרגשת ונדמה היה לשנינו שעבר אולי שבוע מאז נפרדו דרכינו בחוף המערבי של סוף שנת 2013. הרבה דברים קרו במהלך השנתיים האלה וניסינו לדחוס אל השיחה הלילית, כמה שיותר סיפורים ופרטים על השתלשלות חיינו מאז. בין השורות סטיב לא יכול היה לעצור את ההתלהבות שלו ממערכת הכבישים שלנו, ומהקדמה הטכנולוגית שפגש בשדה התעופה ובמכונית שלי.
"את יודעת" אמר סטיב בכאב מהול בכעס, "ניגריה היא אחת המדינות העשירות ביותר בעולם במשאבי טבע. יש לנו כמות של נפט שהייתה יכולה לפרנס את כל 180 המיליונים בניגריה, אבל הכסף כולו נמצא אצל כמה בעלי הון ופוליטיקאים ניגרים ועוד כמה טייקונים בארצות הברית ובאירופה שקיבלו רישיון מהממשלה שלנו להפיק את הנפט ששייך לי ולאחים שלי, עבור עצמם. יעל, ניגריה מושחתת ברמות שאת לא מסוגלת לתפוס".
"משהו דומה מתחיל לקרות כאן אתה יודע?" אמרתי בהזדהות. "ישראל גילתה משאבי גז טבעי בתחומה וממשלת נתניהו חתמה עם חברה פרטית הסכם בלעדי להפקת הגז הזה. מתווה חלוקת הרווחים נראה לרבים מאזרחי מדינת ישראל הזוי ולא הוגן והם יוצאים מידי שבוע להפגין נגד מתווה הגז. זה עניין גדול כאן בדיוק בימים האלה".
המשכנו לנסוע על הכביש המהיר ובהשראת הקרב על הגז, תפסתי את תפקיד מדריכת התיירים מהזווית הביקורתית. הסברתי לסטיב על הקונפליקט הישראלי פלסטיני, על גסיסת הדו קיום, על המצב החברתי המורכב ממתחים בין דתיים לחילוניים, עשירים ועניים, מהגרים ואזרחים ועוד ... דיברתי ודיברתי והוא הקשיב בשקיקה ושאל שאלות.
הגענו לפרדס חנה קצת לפני הזריחה וסטיב המותש צנח למיטתו בחדר האורחים רק כדי להשלים את שעות השינה שאיבד ביממה האחרונה. גם אני חזרתי לישון אבל נישלפתי מהמיטה שוב ב 07:00 לפנות בוקר, על ידי הילדה שלי שרצתה "לארגן את הבית לכבוד סטיב".
היא הכינה לאורח כיסא מלכותי בפינת האוכל והשולחן התקשט בעזרתה, בחביתות, סלטים, גבינות ומיני מתבלים מהסוג שסטיב בכלל לא מכיר. התיישבנו לאכול והשיחה קלחה בכימיה מופלאה בין הילדים וסטיבי וונדר.
את השבת כולה פיננו לכבודו. נסענו לטייל, הלכנו לים, אכלנו טוב ושמענו המון מוסיקה ניגרית משובחת. היה לנו נורא כיף, אבל הזמן שהעברנו ביחד בתוך השגרה הישראלית של שבת ולאחר מכן של יום ראשון, הפגיש את סטיב ואותי עם הפערים העצומים שיש בנינו.
מצד אחד, אנחנו בני אותו הגיל, חיים בזוגיות, הורים לשני ילדים, מתעסקים באותם עולמות תוכן מקצועיים וחולמים את אותם חלומות רומנטיים על קץ עידן הטרור וקינון חברה שוויונית ותומכת עבור כל המינים והגזעים בעולם. מצד שני, אני נולדתי כבת יחידה להורי, במציאות של מדינה בה מדד ההכנסה לנפש דומה לזה הרווח בחלקים השבעים של העולם. נכון, יש כאן משברים קיומיים אדירים וישנם פערים בין עשירים לעניים, אבל ישראל עדיין שייכת לקבוצת מדינות ה OECD , יש לנו מערכת בריאות די טובה, איכויות של מדינת רווחה ומסורת לא רעה של דמוקרטיה ושמירה על ערכי כבוד האדם וחירותו.
סטיב לעומת זאת, נולד וגדל בניגריה שבמערב אפריקה מוכת העוני, השחיתות, המלריה והאיידס. יש לו 7 אחים ואחיות מאימא שלו ולאביו היו עוד 8 נשים מלבד אמו. הוא אומנם מחזיק בשני תארים אקדמיים, רכב משלו וכמה ספרים ומאמרים שפרסם, אבל עבודתו כמנהל ארגון לא ממשלתי למאבק באיידס, מניבה משכורת זעומה והוא נתמך מידי חודש בכספיהם של חברים אמידים מניגריה ומחוצה לה, שמעריכים את מה שהוא עושה עבור החברה הניגרית.
סטיב חרד בעיקר לעתיד ילדיו. "הילדים בניגריה מתבגרים מהר" אמר לי סטיב. "בכיתה בבית ספר ציבורי לומדים 100 ילדים שיושבים בדרך כלל מתחת לסככה גדולה. מורה בכיתה כזאת, לא מצליח להביט לעומק ולהבין את הצרכים של כל ילד וילדה ולכן מי שמתמודד עם קושי לימודי או רגשי, נושר מהר מאוד מהמערכת. הילדים שלי, לומדים בבית ספר פרטי שעולה לנו הון" הוא הוסיף, "אבל גם המציאות שלהם, רחוקה מהמציאות של הילדים שלך", אמר סטיב אחרי הצצה אל בית הספר שלהם. "הכיתות כאן כל כך גדולות והעצים והשבילים... כמה מרחב יש להם לרוץ לשחק לעבוד בגינה". הוא העיף מבט אחרון אל עבר בית ספר של הילדים שלי ושאף שאיפה עמוקה של אוויר ספוג בניחוח אקליפטוסים.
"איזה עץ מיוחד" אמר בפליאה תוך שעיניו הסקרניות נדדו אל צמרת האקליפטוס שחנה ליד המכונית. "זה אקליפטוס" אמרתי בגאווה ושמחתי שאני יודעת את שם העץ. "מספרים שבמקור העץ הזה הוא אוסטרלי וששתלו אותו ברחבי העולם במקומות מוכי מלריה כי השורשים שלו עצומים ולכן הם סופחים ביעילות את מי הביצות". זה הרשים את סטיב :-) "אבל בזמן האחרון שמעתי שזה סתם קשקוש, ושמה שבאמת ייבש את הביצות בישראל אלו תעלות הניקוז. איך שלא יהיה, האקליפטוס מסמל את תחילתו של היישוב היהודי בארץ ישראל, הוא עץ די מגניב, שנקלט מהר, גדל מהר וענפיו מצוינים להסקה ולבנייה" סיכמתי בהחלטיות של מדריכת חינוך וידיעת הארץ.
שמתי לב שסטיב איבד אותי בין ענפי העץ. הדיבורים על האקליפטוס כמו הסיחו את דעתו מנושא השיחה הקודם שלנו, על הפערים בחוויית החיים של ילדים ניגרים לעומת ילדים ישראלים והוא שקע אל תוך מחשבותיו בשתיקה. עיניו נדדו דרך חלון המכונית, בין שלט פרסום מנצנץ לשדה חיטה ואני דמיינתי כיצד אקליפטוס עוג מכה שורשים בתודעתו הסוערת של חברי. חשבתי לעצמי שהוא בוודאי חולם לקחת במזוודה כמה שתילים של אקליפטוס צעיר ולשתול אותם באזור מוכה מלריה בארצו.
הצטרפתי לשתיקתו ושילבתי להילוך חמישי. עלינו על הכביש המהיר לתל אביב והים הכחול החל להופיע ולהעלם מימין לנו. הסתכלתי על סטיב שעיניו השקועות בחלון לא התעקמו בחיוך כלפי מעלה כמו תמיד כשהוא מתפעל מדבר מה יפה או משמח. "תסתכל סטיב, אתה רואה את הים?"
זה היה נראה לרגע כאילו הערתי אותו מחלום. הוא ניתר במקומו והעביר את מבטו מחלון המכונית אליי. "את יודעת יעל, עוני אצלנו זה לא דבר יחסי. יש הרבה יותר עניים ממני אבל אפילו אני, לא הצלחתי עדיין לקחת את הילדים שלי לראות את הים. סתם לשבת מול הים ולהסתכל עליו. זה יקר לנסוע עם כל המשפחה ללאגוס ולשבת מול הים במקום בטוח".
הלהט והכעס בקולו הזכירו לי את סטיב מנהיג הקבוצה שלנו בארצות הברית ששיקשק בצנצנת התרופות המקולקלות שהביא איתו מניגריה, מעל כל איפודיום אפשרי בו דיבר אל קהל רופאים, אנשי ממשל או אנשי אקדמיה אמריקאים שפגשנו.
"תגיד, מה קרה בסוף עם התרופה? חזרו אליך מה FDA ?"
"בטח. ה- FDA נתנו לי דוח רשמי שהתרופה לא מורכבת כנדרש וחברת התרופות הניגרית נאלצה להפסיק למכור אותה" אמר סטיב בחיוך של ניצחון. "התרופה הזאת נעלמה מהשטח, אבל אל תחשבי שלא ניסו לשחד אותי. הציעו לי המון כסף כדי שאני אשתוק".
"מה??" שאלתי בתדהמה "אתה רציני?"
"בטח. זה אפריקה יעל". אמר סטיב בשקט, "אבל לא הייתי מסוגל לקחת את הכסף".
"מדהים" אמרתי והסתכלתי עליו בגאווה. "עשית דבר מדהים".
לא היו לי מילים בעברית או באנגלית כדי לבטא את התפעלותי מסטיב. חשבתי לעצמי שזה כל כך נדיר למצוא איש נקי דעת וכפיים כמו האיש הזה. המשכתי לנהוג בדממה והצצתי מידי פעם אל עבר סטיב שהיה עסוק בניסיונות לא מוצלחים לצלצל לילדים שלו באמצעות שיחת וואטס אפ. ככה נראה מלאך אמרתי לעצמי. מלאך בדמות אדם.
תל אביב הופיעה מעבר לצומת גלילות ולקחתי את דרך הים לכיוון יפו. עברנו את שדה דב, רידינג ונחל הירקון והינה הים התגלה שוב והפעם קרוב כל כך וכחול עד כאב.
"אפשר לשבת קצת מול הים?" שאל סטיב.
"בטח" עניתי וחתכתי ימינה לחניון הדולפינריום.
זה היה יום יפה כל כך, שטוף שמש ורוח קלילה. הים סער במידה הנכונה והתמלא במהירות בגולשי סאפ וגלים שהתחרו על גלים מהסרטים. חלקנו בקבוק סודה קרה ושקענו בתצפיות. אני התמקדתי בגולשים חתיכים וסטיב בחתיכה אחת ספציפית חמושה בביקיני מנוקד וג'ינס קצרצר. איש זקן אחד, לבוש בבגד ים ספידו, שחלף על פנינו בטיול רגוע עם הכלב שלו החזיר אלי את סטיב.
"את יודעת, בניגריה אני נחשב בן אדם זקן" אמר סטיב בחיוך.
"מה באמת?" זה אומר שגם אני זקנה, אנחנו רק בני ארבעים ומשהו...!"
"יעל, האיש הזה עם הכלב בטח עבר את גיל 80, הוא יכול להיות סבא שלך והוא עדיין מטייל על החוף עם הכלב שלו. בנגריה אנשים מתים בגיל 60 זה אומר שאני מתקרב לרבעון האחרון של חיי. את מבינה שאנחנו לא באמת באותו הגיל?"
"עזוב את זה סטיב. תראה כמה היום יפה. תראה כמה חתיכות יש כאן בארץ הקודש". סטיב התגלגל מצחוק לשמע ההצעה שלי, התמתח בהנאה וכיווץ את עיניו בחיוך ענק אל מול השמש. שוב הוא נראה לי כמו מן מלאך בדמות אדם, שפורש לרגע את כנפיו המקומטות ונותן לשמש ים תיכונית ללטף אותן. אדם מלאך בכבודו ובעצמו ובמלוא שיעור קומתו.
אפשר היה לחתום את הפוסט הזה, עם איזה מסר כמו "תחיו כל עוד אתם יכולים, כי מחר אולי תיפלו על התחת ותיווכחו למרבה הבאסה שכל המזל שקיבלתם כשנולדתם, התבזבז על שטויות". אפשר גם היה לקחת את הפינאלה, לאיזה אמירה נוקבת בעניין גזל הגז וההכרח ללמוד מטעויות של אחרים, אבל אני דווקא רוצה להגיד משהו על מלאכים.
באמת באמת באמת שיש כאן מלאכים! אנשים אמיתיים שפיהם וליבם שווים. אנשים שנותנים כוח לעייף, סעד לחלש ותקווה לנואש וזו זכות גדולה להיות מוארים באורם. אם אתם נתקלים במלאך ואם אתם רואים שהוא מדוכדך, קחו אותו לים, החזיקו את השמש שתחייך אליו, ועשו לו מקום נוח לאוורר בו את הכנפיים.