יפתח המלך

היעד הטרופי המושלם בשבילנו אחרי הימים הגשומים של קיינז היה Mission beach . אפשר למצוא במקום את כל האטרקציות מהסוג האתגרי שאתם יכולים להעלות בדמיונכם, אבל אנחנו הסתפקנו בטיולי בוקר ארוכים על החוף הציורי, אשר עובר בקלות בתור פרסומת לחיים הטובים.

שלושה ימים דרומה משם, המתין לנו כמו בהזמנה ה- sea breeze caravan park של Airlie beach אליו התמכרנו כמו לעיירה הנוחה שלצדו. הליכה לילית בטיילת שנבנתה עם המון אפיל של מסתורין,   פרשה בפנינו באיטיות את אחד המקומות הכי שווים על הגלובוס. אבל ללא ספק, ההפלגה הסוערת אל ה  Grand barrierreef   סומנה כהיי לייט של השהייה במקום, במיוחד הקטע בו נפלטה מתוכי כוס מים שלמה על מדריכת הצלילה ועל כל הכלים שהיא סדרה יפה על השולחן...

הרוחות נשבו בחוזקה והים רגש מאוד, למה הם ציפו בדיוק? הם היו צריכים לקחת בחשבון שתאונות קורות במצבים כאלה..    על כול פנים, הפרצוף ההמום של המדריכה שגם ככה נראה כאילו כריש נגס בו באזור הסנטר, לא יוצא לי מהראש כבר יומיים.

זה כבר היה היום ה- 18 למסע וצריך להתקדם אל עבר הגלים. עזבנו את ארלי ביץ' לטובת הדרום המתחמם בשעות הבוקר הסבירות. דרמה קטנה של התחפרות בביצת המים האפורים שלא ניקזנו כהלכה, גררה התקהלות קטנה של פנסיונרים סביב הטנדר של איש התחזוקה והכננת שלו, עת משך אותנו בקלות מן הבוץ.

אחת המתקהלות בת ה 70 ומשהו, אמרה לי בחיוך "יהיה לך סיפור לספר"... ואני עניתי גם כן בחיוך אך בלי לדעת עד כמה אני נבואית למרחקים קצרים: "אה, זה סיפור קטן".

נוסעים דרומה, מחוברים ל play list שהכנו עוד בארץ, לוגמים מים קרים ומנשנשים פצפוצי אורז. היום בהיר להפליא ורוח נעימה שמרקידה את קני הסוכר בשדות העצומים, נותנת לו טאץ' חגיגי. יום מושלם לנסיעה אל היעד הבא. פנינו ל   Cape Hillsborough National Park , קרוואן פארק מבודד לחופו של האוקיינוס, המפורסם בעיקר הודות לקנגרו'ס שאוהבים לבקר בו בשעות הבוקר, טיפי לפני האור הראשון. אם הכול ילך כשורה נגיע לשמורה מקסימום ב-12:00 בצהריים ויהיה לנו את כל היום וכל הלילה להתרגש לקראת המפגש.

מרוב מים, הגברת הראשונה צריכה להשתין אז עצרנו בתחנת דלק שצמודה לפונדק דרכים אי שם במרחב. יפתח חשב שיהיה נחמד לתדלק עכשיו למרות שהטנק היה חצי מלא... כי למה לא בעצם? כשהוא חזר מהפונדק לאחר ששילם לבעלת המקום חשבתי לעצמי שזה נחמד שמשלמים כאן אחרי התדלוק באופן וולונטרי ושאין נוהל שנועד לסכל הברזות בלי תשלום. זה סימן לאמון בבני אדם וזה יפה. בעודי מהרהרת בכך בעלת תחנת הדלק רצה לעברינו וסמנה בידיה שנעצור. זה היה נראה עניין בהול. מיד הרגשתי אשמה וקיוויתי שלא עשינו דבר מה שיגרום לגברת להאמין פחות בבני אדם. חשבתי שזה קשור לכרטיס אשראי ולכן לא הבנתי למה היא מדברת על פיול ועל דיזל ולא מזכירה את המילים ויזה או קרדיטקארד או אמריקן אקספרקס...

יפתח יצא אתה מהרכב, וכשתפס את פדחתו בשתי ידיים ואמר בשקט ובעוצמה "הו שיט", הבנתי מיד מה קרה.

הקונילמל שלי מילא 20 ליטר של דלק לתוך טנק המשאית שלנו שנוסע על דיזל. עכשיו גם בעלת התחנה תפסה את הראש ועל פניה מבט מודאג מאוד. בתוך כל ההתרגשות היא התנצלה נורא שזה בכלל קרה ובקשה שלא נזיז את הקרוואן בכלל כדי ששום דבר נורא לא יקרה.

מה עושים? מפעילים ביטוח? איזה ביטוח בכלל יש לנו? מה הוא מכסה? מתקשרים לבעלי הקרוואן? לשירות דרכים? למישהו בארץ? כולם ישנים עכשיו בבית. יפתח ניסה לגלוש באינטרנט כדי להבין אם בכל זאת אפשר להזיז את הרכב קצת ומה מומלץ לעשות במצבים כאלה. תוך כדי הוא גם התקשר להזמין שירות דרך שצפוי להגיע תוך שעה. בין לבין הוא גם זרק כל מיני אמירות המתכחשות לחומרת המצב שרק הגבירו אצלי את הלחץ. "אני לא יודע כמה זה נורא בכלל? יש כאן רק 20 ליטר דלק ואם אני אמלא את כל הטנק בדיזל אולי אפשר לנסוע ככה.."

לי זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה והתכוונתי להתנגד במלוא התוקף לכל ניסיון שלו להזיז את הקרוואן.

לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. כיאה לבחורה עם נטייה לחרדה מילמלתי את מה שאנשים תמיד אומרים שיכול לקרות במצב כזה: "המנוע ילך המנוע ילך". זה לא תרם לניסיונות להרגיע את הילדים אבל משהבנתי שזה כרגע התפקיד שלי (להרגיע את הילדים) אז אמרתי: "לא ילך המנוע לא ילך המנוע". הם לא קנו את זה. אז קניתי להם חטיפים. זה עזר קצת.

בינתיים ראיתי את יפתח מתקדם לעברינו עם צינור גומי די ארוך וג'ריקן שחור גדול. הוא פתח את מכסה פיית התדלוק, תחב עמוק לתוכה את צינור הגומי והחל לינוק דלק...

"מה אתה עושה? זה רעיל!" צרחתי וזה הספיק כדי להוציא את הילדים שוב משלוותם המתובלת באבקה כתומה של מונסודיום גלוטומט.

יפתח: "יעל את חייבת לאסוף את עצמך, זה לא רעיל ולא נעליים ואני לא שותה את זה, ככה מרוקנים מיכל דלק, זה כלים שלובים".

אני: "אבל אתה יורק דלק..."

יפתח: "נכון כדי לא לבלוע אותו. עכשיו תביאי לי מים כדי לשטוף את הפה".

נכנסתי לקרוואן וחזרתי עם כוס מים וילדה שמתייפחת וצועקת: "אבא לא, בבקשה אל תעשה את זה.."

אני: "אלה תירגעי אבא יודע מה הוא עושה. בינתיים תביאי לי כוס מים, אני צמאה".

היא חזרה עם כוס מים גדולה והחלה ללגום ולירוק מים, כמו שאבא שואף ויורק דלק.

למרות כל השאיפות והיריקות, הכלים לא השתלבו כמו שהבטיחה הפיזיקה ואני ידעתי עמוק בלב, שזה לא יעזור, שהאיש שלי לא יוותר.

בעלת המקום קפצה לראות מה קורה ויפתח ביקש ממנה רשות לקצץ את הצינור.היא אמרה שיש לה צינור קצר יותר וקיווינו שהפעם זה יצליח.

זה לא.

קצוץ הקנה, אף הוא לא קיים את החוק הפיזיקלי שיכול היה להיות מושר באופן כה רומנטי אילו רק...

גבר גבוה ברכב של שירות דרכים הגיע למקום ולא הביא אתו איזו משאבת פלאים. מסתבר שאסור להם לבצע פעולה של שאיבת דלק בגלל חוקים נוקשים של איכות הסביבה. למעשה, לא היה לבחור במה לסייע לנו, הוא רק הסביר לנו מה האפשרויות שעומדות בפנינו:

או! זה רעיון.

יפתח התמלא עזוז והודה לו ושילח אותו לדרכו והתחיל לפרפר סביב תחנת הדלק כדי לחפש מקום מתאים. אני קצת התבאסתי שנשארנו שוב לבד וגם הילדים שתלו תקוות במכונאי הנייד לא כל כך הבינו לאן כל זה מתקדם.

אחרי נסיעה איטית של 15 מטר אחורנית, יפתח החנה את הקרוואן כשמיכל דלק הדיזל פונה אל תעלה פצפונת שהייתה נמוכה מהגלגלים בכ- 40 סנטימטרים.  

זה עבד!

הדלק נשפך אל הג'ריקן בקילוח מהיר ועוצמתי ואני צהלתי משל הייתי שייח סעודי באתר לקידוח נפט שרכש זה עתה. מעולם לא התרגשתי כל כך מדלק. הכילים השלובים לא אכזבו אותנו ואני הייתי גאה ביפתח כאילו הוא במו עצמו, הגה את החוק הפיזיקלי הזה.

בסופו של דבר, התקרבנו שוב לתחנה כדי לתדלק בשנית והפעם בדיזל. בעלת המקום החביבה הגיעה לראות איך אנחנו מסתדרים וכולנו טרחנו לוודא שיפתח משתמש במשאבת הדיזל ולא במשאבת הדלק.

בעלת המקום אמרה: יותר לא תתבלבלו בזה נכון? מהיום תמיד תבדקו כן?

"כן" הבטחנו ושילחנו אל האישה המתוקה הזאת שנתנה ביפתח אמון לאורך כל הדרך, את החיוכים הכי גדולים שלנו.

לא התאפקתי וניסיתי לסחוט ממנה מחמאות:

What a man I have ha?

בעלת המקום תוך שהיא מסמנת like בעזרת האגודל:

Very clever very clever

אני בחיוך מדושן:

Ya clever

והיא ענתה תוך כדי קריצה:

Very clever until he mix Fuel with Dyzel

אחרי הכל קיבלנו שני עטים של "ברוס הי ווי" למזכרת וגלידה טעימה ליפתח כדי להרחיק כל זכר מטעם של דלק. לאחר עוד 40 דקות של נסיעה הגענו ל Cape Hillsborough National Park רק כדי לגלות שהשכנים שלנו מהקרוואן פארק בארלי ביץ' גבר בגיל העמידה ושתי נשים בקרוואן ממש קטן, שוב שכנים שלנו. אולי הפעם נבין מה הסיפור של השלישייה הזאת.

בינתיים יורדים לחוף Hillsborough , המבודד, המהפנט הדרמטי... שמדגמן כרגע שפל.

חוף עוצר נשימה על אמת, מרוצף ב"גורגלך" שהכינו לכבודנו הסרטנים הפצפונים. כמה כיף לדרוך עליהם ולשחק עם הצל.

אורי שיצא בינתיים לסיור הכרות בפארק, כבר פגש קנגורו זכר (ללא כיס), חזר לקרוואן, גנב לי את הפלאפון וצילם את הפלא. אז הינה פרומו ממה שמחכה לנו בעוד מספר שעות.

לילה טוב.

תוספת היום שאחרי:

קמנו קצת לפני הזריחה כדי לראות את הקנגורו על החוף. בשלב הזה יש לנו כבר יותר תמונות של קנגורו מאשר של הילדים.

היעד הטרופי המושלם בשבילנו אחרי הימים הגשומים של קיינז היה Mission beach . אפשר למצוא במקום את כל האטרקציות מהסוג האתגרי שאתם יכולים להעלות בדמיונכם, אבל אנחנו הסתפקנו בטיולי בוקר ארוכים על החוף הציורי, אשר עובר בקלות בתור פרסומת לחיים הטובים.

שלושה ימים דרומה משם, המתין לנו כמו בהזמנה ה- sea breeze caravan park של Airlie beach אליו התמכרנו כמו לעיירה הנוחה שלצדו. הליכה לילית בטיילת שנבנתה עם המון אפיל של מסתורין,   פרשה בפנינו באיטיות את אחד המקומות הכי שווים על הגלובוס. אבל ללא ספק, ההפלגה הסוערת אל ה  Grand barrierreef   סומנה כהיי לייט של השהייה במקום, במיוחד הקטע בו נפלטה מתוכי כוס מים שלמה על מדריכת הצלילה ועל כל הכלים שהיא סדרה יפה על השולחן...

הרוחות נשבו בחוזקה והים רגש מאוד, למה הם ציפו בדיוק? הם היו צריכים לקחת בחשבון שתאונות קורות במצבים כאלה..    על כול פנים, הפרצוף ההמום של המדריכה שגם ככה נראה כאילו כריש נגס בו באזור הסנטר, לא יוצא לי מהראש כבר יומיים.

זה כבר היה היום ה- 18 למסע וצריך להתקדם אל עבר הגלים. עזבנו את ארלי ביץ' לטובת הדרום המתחמם בשעות הבוקר הסבירות. דרמה קטנה של התחפרות בביצת המים האפורים שלא ניקזנו כהלכה, גררה התקהלות קטנה של פנסיונרים סביב הטנדר של איש התחזוקה והכננת שלו, עת משך אותנו בקלות מן הבוץ.

אחת המתקהלות בת ה 70 ומשהו, אמרה לי בחיוך "יהיה לך סיפור לספר"... ואני עניתי גם כן בחיוך אך בלי לדעת עד כמה אני נבואית למרחקים קצרים: "אה, זה סיפור קטן".

נוסעים דרומה, מחוברים ל play list שהכנו עוד בארץ, לוגמים מים קרים ומנשנשים פצפוצי אורז. היום בהיר להפליא ורוח נעימה שמרקידה את קני הסוכר בשדות העצומים, נותנת לו טאץ' חגיגי. יום מושלם לנסיעה אל היעד הבא. פנינו ל   Cape Hillsborough National Park , קרוואן פארק מבודד לחופו של האוקיינוס, המפורסם בעיקר הודות לקנגרו'ס שאוהבים לבקר בו בשעות הבוקר, טיפי לפני האור הראשון. אם הכול ילך כשורה נגיע לשמורה מקסימום ב-12:00 בצהריים ויהיה לנו את כל היום וכל הלילה להתרגש לקראת המפגש.

מרוב מים, הגברת הראשונה צריכה להשתין אז עצרנו בתחנת דלק שצמודה לפונדק דרכים אי שם במרחב. יפתח חשב שיהיה נחמד לתדלק עכשיו למרות שהטנק היה חצי מלא... כי למה לא בעצם? כשהוא חזר מהפונדק לאחר ששילם לבעלת המקום חשבתי לעצמי שזה נחמד שמשלמים כאן אחרי התדלוק באופן וולונטרי ושאין נוהל שנועד לסכל הברזות בלי תשלום. זה סימן לאמון בבני אדם וזה יפה. בעודי מהרהרת בכך בעלת תחנת הדלק רצה לעברינו וסמנה בידיה שנעצור. זה היה נראה עניין בהול. מיד הרגשתי אשמה וקיוויתי שלא עשינו דבר מה שיגרום לגברת להאמין פחות בבני אדם. חשבתי שזה קשור לכרטיס אשראי ולכן לא הבנתי למה היא מדברת על פיול ועל דיזל ולא מזכירה את המילים ויזה או קרדיטקארד או אמריקן אקספרקס...

יפתח יצא אתה מהרכב, וכשתפס את פדחתו בשתי ידיים ואמר בשקט ובעוצמה "הו שיט", הבנתי מיד מה קרה.

הקונילמל שלי מילא 20 ליטר של דלק לתוך טנק המשאית שלנו שנוסע על דיזל. עכשיו גם בעלת התחנה תפסה את הראש ועל פניה מבט מודאג מאוד. בתוך כל ההתרגשות היא התנצלה נורא שזה בכלל קרה ובקשה שלא נזיז את הקרוואן בכלל כדי ששום דבר נורא לא יקרה.

מה עושים? מפעילים ביטוח? איזה ביטוח בכלל יש לנו? מה הוא מכסה? מתקשרים לבעלי הקרוואן? לשירות דרכים? למישהו בארץ? כולם ישנים עכשיו בבית. יפתח ניסה לגלוש באינטרנט כדי להבין אם בכל זאת אפשר להזיז את הרכב קצת ומה מומלץ לעשות במצבים כאלה. תוך כדי הוא גם התקשר להזמין שירות דרך שצפוי להגיע תוך שעה. בין לבין הוא גם זרק כל מיני אמירות המתכחשות לחומרת המצב שרק הגבירו אצלי את הלחץ. "אני לא יודע כמה זה נורא בכלל? יש כאן רק 20 ליטר דלק ואם אני אמלא את כל הטנק בדיזל אולי אפשר לנסוע ככה.."

לי זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה והתכוונתי להתנגד במלוא התוקף לכל ניסיון שלו להזיז את הקרוואן.

לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. כיאה לבחורה עם נטייה לחרדה מילמלתי את מה שאנשים תמיד אומרים שיכול לקרות במצב כזה: "המנוע ילך המנוע ילך". זה לא תרם לניסיונות להרגיע את הילדים אבל משהבנתי שזה כרגע התפקיד שלי (להרגיע את הילדים) אז אמרתי: "לא ילך המנוע לא ילך המנוע". הם לא קנו את זה. אז קניתי להם חטיפים. זה עזר קצת.

בינתיים ראיתי את יפתח מתקדם לעברינו עם צינור גומי די ארוך וג'ריקן שחור גדול. הוא פתח את מכסה פיית התדלוק, תחב עמוק לתוכה את צינור הגומי והחל לינוק דלק...

"מה אתה עושה? זה רעיל!" צרחתי וזה הספיק כדי להוציא את הילדים שוב משלוותם המתובלת באבקה כתומה של מונסודיום גלוטומט.

יפתח: "יעל את חייבת לאסוף את עצמך, זה לא רעיל ולא נעליים ואני לא שותה את זה, ככה מרוקנים מיכל דלק, זה כלים שלובים".

אני: "אבל אתה יורק דלק..."

יפתח: "נכון כדי לא לבלוע אותו. עכשיו תביאי לי מים כדי לשטוף את הפה".

נכנסתי לקרוואן וחזרתי עם כוס מים וילדה שמתייפחת וצועקת: "אבא לא, בבקשה אל תעשה את זה.."

אני: "אלה תירגעי אבא יודע מה הוא עושה. בינתיים תביאי לי כוס מים, אני צמאה".

היא חזרה עם כוס מים גדולה והחלה ללגום ולירוק מים, כמו שאבא שואף ויורק דלק.

למרות כל השאיפות והיריקות, הכלים לא השתלבו כמו שהבטיחה הפיזיקה ואני ידעתי עמוק בלב, שזה לא יעזור, שהאיש שלי לא יוותר.

בעלת המקום קפצה לראות מה קורה ויפתח ביקש ממנה רשות לקצץ את הצינור.היא אמרה שיש לה צינור קצר יותר וקיווינו שהפעם זה יצליח.

זה לא.

קצוץ הקנה, אף הוא לא קיים את החוק הפיזיקלי שיכול היה להיות מושר באופן כה רומנטי אילו רק...

גבר גבוה ברכב של שירות דרכים הגיע למקום ולא הביא אתו איזו משאבת פלאים. מסתבר שאסור להם לבצע פעולה של שאיבת דלק בגלל חוקים נוקשים של איכות הסביבה. למעשה, לא היה לבחור במה לסייע לנו, הוא רק הסביר לנו מה האפשרויות שעומדות בפנינו:

או! זה רעיון.

יפתח התמלא עזוז והודה לו ושילח אותו לדרכו והתחיל לפרפר סביב תחנת הדלק כדי לחפש מקום מתאים. אני קצת התבאסתי שנשארנו שוב לבד וגם הילדים שתלו תקוות במכונאי הנייד לא כל כך הבינו לאן כל זה מתקדם.

אחרי נסיעה איטית של 15 מטר אחורנית, יפתח החנה את הקרוואן כשמיכל דלק הדיזל פונה אל תעלה פצפונת שהייתה נמוכה מהגלגלים בכ- 40 סנטימטרים.  

זה עבד!

הדלק נשפך אל הג'ריקן בקילוח מהיר ועוצמתי ואני צהלתי משל הייתי שייח סעודי באתר לקידוח נפט שרכש זה עתה. מעולם לא התרגשתי כל כך מדלק. הכילים השלובים לא אכזבו אותנו ואני הייתי גאה ביפתח כאילו הוא במו עצמו, הגה את החוק הפיזיקלי הזה.

בסופו של דבר, התקרבנו שוב לתחנה כדי לתדלק בשנית והפעם בדיזל. בעלת המקום החביבה הגיעה לראות איך אנחנו מסתדרים וכולנו טרחנו לוודא שיפתח משתמש במשאבת הדיזל ולא במשאבת הדלק.

בעלת המקום אמרה: יותר לא תתבלבלו בזה נכון? מהיום תמיד תבדקו כן?

"כן" הבטחנו ושילחנו אל האישה המתוקה הזאת שנתנה ביפתח אמון לאורך כל הדרך, את החיוכים הכי גדולים שלנו.

לא התאפקתי וניסיתי לסחוט ממנה מחמאות:

What a man I have ha?

בעלת המקום תוך שהיא מסמנת like בעזרת האגודל:

Very clever very clever

אני בחיוך מדושן:

Ya clever

והיא ענתה תוך כדי קריצה:

Very clever until he mix Fuel with Dyzel

אחרי הכל קיבלנו שני עטים של "ברוס הי ווי" למזכרת וגלידה טעימה ליפתח כדי להרחיק כל זכר מטעם של דלק. לאחר עוד 40 דקות של נסיעה הגענו ל Cape Hillsborough National Park רק כדי לגלות שהשכנים שלנו מהקרוואן פארק בארלי ביץ' גבר בגיל העמידה ושתי נשים בקרוואן ממש קטן, שוב שכנים שלנו. אולי הפעם נבין מה הסיפור של השלישייה הזאת.

בינתיים יורדים לחוף Hillsborough , המבודד, המהפנט הדרמטי... שמדגמן כרגע שפל.

חוף עוצר נשימה על אמת, מרוצף ב"גורגלך" שהכינו לכבודנו הסרטנים הפצפונים. כמה כיף לדרוך עליהם ולשחק עם הצל.

אורי שיצא בינתיים לסיור הכרות בפארק, כבר פגש קנגורו זכר (ללא כיס), חזר לקרוואן, גנב לי את הפלאפון וצילם את הפלא. אז הינה פרומו ממה שמחכה לנו בעוד מספר שעות.

לילה טוב.

תוספת היום שאחרי:

קמנו קצת לפני הזריחה כדי לראות את הקנגורו על החוף. בשלב הזה יש לנו כבר יותר תמונות של קנגורו מאשר של הילדים.