דברים שקורים בפסטיבלים

אי שם בתחילת שנות ה-80 היתה לברוס ספרינגסטין יציאה לא נורמלית, כשהוא ניסח את הרצון שלו לקצת אקשן בשיר " dancing in the dark " . אף פעם לא שמעתי משהו שמתאר כל כך במדויק את האנרגיה העצבנית הזאת שאינה מוצאת פורקן ראוי.

כשברוס נוהם בחספוס "you sit around getting older", אני מבינה ש שום דבר דרמטי לא השתבש אצלו, אבל שהכול מהכול משובש באופן מזערי ומתגבש ביחד לאיזה מן עקצוץ חסר מנוח בכל הגוף. עקצוץ אשר עלול לשנות את התמונה באופן בלתי ניתן לניבוי.

אולי לברוס היו מחשבות מסוג אחר? אולי הוא פשוט היה חרמן? אם להסתמך על הוידאו קליפ בו הוא קוטף את המעריצה האקראית מהקהל (מוניקה מ"חברים"), אז לא, כי הם רוקדים שם הכי "בית ספר יסודי ".

מה אתם עושים כשאתם משועממים מעצמכם? כשבא לכם לפרק את הדמות שמביטה בכם מתוך הראי ולהרכיב אותה מחדש? כשאין לכם יותר מה להגיד? כשאתם מתעוררים בערב ומרגישים עייפות? כשאתם בטוחים שמשהו קורה איפשהו אבל אין לכם מושג איך להגיע לשם?

אז אני אגיד לכם מה עושים עם כל זה באוסטרליה: הולכים לפסטיבל.

באוסטרליה בכלל ובמיוחד במחוז ביירון יש בלי סוף פסטיבלים. הפארמר מרקט מככב כמעט כל יום בעיירות הקטנות ויש גם את הסאנדיי מרקט שמתארח בכל שבוע בעיירה מגניבה אחרת ויש מלא Music Festivals  כמו ה-   Blues Festival , וה- Roots Music Festival ועוד ועוד..

אז מה שאנחנו עושים כאן כל יומיים שלושה (וכשאין גלים) זה ללכת לפסטיבל.

פסטיבל הוא המקום להכיר את האנשים, את האומנות המקומית, את התרבות, את מרבדי הדשא המכוסחים חגיגית. בפסטיבל אפשר לשטוף את העיניים בכל מיני צבעים חזקים, בדים רכים, אנשים שמעיזים, זאטוטים בלונדיניים חשופי ישבן, נערות יחפות וגברברים צהובי שיער. זה המקום להזמין בדוכן תבשיל ירוק עם חציל וטוסט שנצלה על הגחלים, לקבל מהבשלנית את המתכון, ללקט את כל המצרכים ישירות מהחקלאי ולבשל את זה שוב לארוחת ערב.

רק בפסטיבל זה נחשב סופר אופנתי ללבוש חולצה רקומה מתחת לאוברול ג'ינס (כזה כמו שלבשתי בתיכון) ולחבוש כובע לבד בורדו מעוטר בנוצת טווס, תיק קש אפריקאי ומגפי עור חומות ושחוקות. בפסטיבל אפשר לגלגל שיחה קולחת עם פנסיונרית בת 80 ומשהו אחרי שרקדה כל כך יפה בעיניים עצומות (ובלי למעוד אפילו פעם אחת), ולהבין שאין באמת שום סיבה שבעולם שלא אנהל חיים בדיוק כמו שלה אפילו בגילי.

אבל הדבר הכי נפלא במרקטים ובפסטיבלים זה לצלול לתוך מוסיקה שמתנגנת כאן ועכשיו. לשבת על הדשא או על שרפרף עץ במרחק שני מטר מהמוסיקאי המקומי ולנשום את אותה רוח שמרעידה את מיתרי הגיטרה שלו. לשלוח אל הכובע שלו את הילדים, עם מטבעות של הכרת תודה ואחר כך גם לקנות את הדיסק ולגלגל אתו שיחה קטנה ומספקת.

זה מה שקרה לי עם Rako O'Gaia

כשהגעתי הוא ניגן בעיניים עצומות על גיטרה עשויה מקופסת סיגרים. בפיו מפוחית שגם תלויה על צוואר. הצלילים היו מענגים וצורמים באותו הזמן והמילים עצובות. "גן העדן בוודאי כחול" הוא יבב, עדיין בעיניים עצומות, ושורה של שיניים לבנות וישרות להפליא נחשפה ונסכה בי ביטחון. כשהשיר נגמר הוא פקח זוג עיניים שנצצו בניקיון ובחיוך. הוא ביקש לפצות אותנו על המלנכוליה והבטיח אושר גדול בשיר הבא. תיבת התהודה הניקוטינית הוחלפה בגיטרה מחוררת. שלוש פריטות חזקות על המיתרים, נקישה, רקיעה, צלצולים, והוא אכן קיים:

Sometimes when I feeling blue

Here's my little trick a little thing I do

I think It help oh I think it's cool

I think of every single reason to be happy happy

And I get happy happy

Oh ya ya

וככה הוא שר עוד ועוד שירים על חופש, זיכרונות, אהבה, געגוע, על הבן שחזר הביתה מנדודיו, על אחר צוהריים מענג, שירים יפים בעלי חותם ייחודי של אנושיות וגישה חיובית לחיים.

אולי בקצב פחות מוצלח, זמר פחות חתיך וסביבה יותר צינית, זה היה מוציא ממני תגובות די צוננות שלא לומר ביקורתיות. אבל עכשיו, בסאנדיי מרקט של בנגלו, עם כל האוויר המתוק מסביב, האיש הזה ממש גרם לי לעוף.

ההופעה נגמרה וכמובן שניגשתי אליו (ואחרי כל המשפחה) וגם קנינו את הדיסק ושפכנו חצי ארנק לתוך הכובע שלו. בדרך חזרה לקמפינג במולמביבים חרשנו את שני הדיסקים בדגש על "Happy", אותו הילדים בקשו לשמוע שוב ושוב.

בלי קשר למפגש עם א'וגיה ואולי עם, תחושת התעופה של ארבעתנו נמשכה עוד כמה שעות. התיישבנו שוב על פיסת הדשא שלנו עם האוצר החדש במארז הדיסקים וזה הספיק כדי להרגיש חגיגה.

האם יש דבר יותר נפלא מזה?

יש!

לפגוש בסאנדיי מרקט בעיירה אחרת, שבוע לאחר מכן את אותו ראקו א'וגיה!

והינה הוא עולה להופיע ואנחנו מקבלים ממנו חיוכים ויחס אישי, היישר מהבמה. הוא מספר לקהל שהשיר הבא הוא השיר הכי חשוב שהוא כתב מעודו. שיר הערכה לאימא שלו.

אימא שלו נולדה בג'מייקה והיגרה יחד עם אביו ושבעת ילדיהם ללונדון (שבעה ילדים בעשר שנים!). היא היתה נערת כפר שנדדה אל העיר בשל קשיי פרנסה ובגלל שחלמה על עתיד טוב לילדים. למרות שחיו בדוחק היא טיפחה גינה נהנתה מהטבע, מלצחוק, מהילדים ומכל מה שהיה לעולם להציע. הוא מספר שאימו הלכה לעולמה בגיל צעיר אבל השאירה אחריה הרבה זיכרונות נפלאים. מזהים בקלות את ההתרגשות הגדולה שממלאת את א'וגיה כשהוא מדבר על אימו, גם אם מדובר בקטע קבוע במופע. האיש לא מזייף כלום.

האם יש דבר יותר נפלא מזה?

כן!

לפגוש בפארמר מרקט בעיירה השלישית, שבוע לאחר מכן את אותו ראקו א'וגיה, שהפעם בא לקנות ירקות ופירות :-)

כאן כבר נפגשנו כמכרים ותיקים וגם יומיים לאחר מכן בפארמר מרקט בעיירה רביעית, ממש ליד דוכן התפוחים וכן הלאה... זו לא הגזמה! הכול אמת! דברים כאלה קורים  כש הולכים לפסטיבלים. 

אי שם בתחילת שנות ה-80 היתה לברוס ספרינגסטין יציאה לא נורמלית, כשהוא ניסח את הרצון שלו לקצת אקשן בשיר " dancing in the dark " . אף פעם לא שמעתי משהו שמתאר כל כך במדויק את האנרגיה העצבנית הזאת שאינה מוצאת פורקן ראוי.

כשברוס נוהם בחספוס "you sit around getting older", אני מבינה ש שום דבר דרמטי לא השתבש אצלו, אבל שהכול מהכול משובש באופן מזערי ומתגבש ביחד לאיזה מן עקצוץ חסר מנוח בכל הגוף. עקצוץ אשר עלול לשנות את התמונה באופן בלתי ניתן לניבוי.

אולי לברוס היו מחשבות מסוג אחר? אולי הוא פשוט היה חרמן? אם להסתמך על הוידאו קליפ בו הוא קוטף את המעריצה האקראית מהקהל (מוניקה מ"חברים"), אז לא, כי הם רוקדים שם הכי "בית ספר יסודי ".

מה אתם עושים כשאתם משועממים מעצמכם? כשבא לכם לפרק את הדמות שמביטה בכם מתוך הראי ולהרכיב אותה מחדש? כשאין לכם יותר מה להגיד? כשאתם מתעוררים בערב ומרגישים עייפות? כשאתם בטוחים שמשהו קורה איפשהו אבל אין לכם מושג איך להגיע לשם?

אז אני אגיד לכם מה עושים עם כל זה באוסטרליה: הולכים לפסטיבל.

באוסטרליה בכלל ובמיוחד במחוז ביירון יש בלי סוף פסטיבלים. הפארמר מרקט מככב כמעט כל יום בעיירות הקטנות ויש גם את הסאנדיי מרקט שמתארח בכל שבוע בעיירה מגניבה אחרת ויש מלא Music Festivals  כמו ה-   Blues Festival , וה- Roots Music Festival ועוד ועוד..

אז מה שאנחנו עושים כאן כל יומיים שלושה (וכשאין גלים) זה ללכת לפסטיבל.

פסטיבל הוא המקום להכיר את האנשים, את האומנות המקומית, את התרבות, את מרבדי הדשא המכוסחים חגיגית. בפסטיבל אפשר לשטוף את העיניים בכל מיני צבעים חזקים, בדים רכים, אנשים שמעיזים, זאטוטים בלונדיניים חשופי ישבן, נערות יחפות וגברברים צהובי שיער. זה המקום להזמין בדוכן תבשיל ירוק עם חציל וטוסט שנצלה על הגחלים, לקבל מהבשלנית את המתכון, ללקט את כל המצרכים ישירות מהחקלאי ולבשל את זה שוב לארוחת ערב.

רק בפסטיבל זה נחשב סופר אופנתי ללבוש חולצה רקומה מתחת לאוברול ג'ינס (כזה כמו שלבשתי בתיכון) ולחבוש כובע לבד בורדו מעוטר בנוצת טווס, תיק קש אפריקאי ומגפי עור חומות ושחוקות. בפסטיבל אפשר לגלגל שיחה קולחת עם פנסיונרית בת 80 ומשהו אחרי שרקדה כל כך יפה בעיניים עצומות (ובלי למעוד אפילו פעם אחת), ולהבין שאין באמת שום סיבה שבעולם שלא אנהל חיים בדיוק כמו שלה אפילו בגילי.

אבל הדבר הכי נפלא במרקטים ובפסטיבלים זה לצלול לתוך מוסיקה שמתנגנת כאן ועכשיו. לשבת על הדשא או על שרפרף עץ במרחק שני מטר מהמוסיקאי המקומי ולנשום את אותה רוח שמרעידה את מיתרי הגיטרה שלו. לשלוח אל הכובע שלו את הילדים, עם מטבעות של הכרת תודה ואחר כך גם לקנות את הדיסק ולגלגל אתו שיחה קטנה ומספקת.

זה מה שקרה לי עם Rako O'Gaia

כשהגעתי הוא ניגן בעיניים עצומות על גיטרה עשויה מקופסת סיגרים. בפיו מפוחית שגם תלויה על צוואר. הצלילים היו מענגים וצורמים באותו הזמן והמילים עצובות. "גן העדן בוודאי כחול" הוא יבב, עדיין בעיניים עצומות, ושורה של שיניים לבנות וישרות להפליא נחשפה ונסכה בי ביטחון. כשהשיר נגמר הוא פקח זוג עיניים שנצצו בניקיון ובחיוך. הוא ביקש לפצות אותנו על המלנכוליה והבטיח אושר גדול בשיר הבא. תיבת התהודה הניקוטינית הוחלפה בגיטרה מחוררת. שלוש פריטות חזקות על המיתרים, נקישה, רקיעה, צלצולים, והוא אכן קיים:

Sometimes when I feeling blue

Here's my little trick a little thing I do

I think It help oh I think it's cool

I think of every single reason to be happy happy

And I get happy happy

Oh ya ya

וככה הוא שר עוד ועוד שירים על חופש, זיכרונות, אהבה, געגוע, על הבן שחזר הביתה מנדודיו, על אחר צוהריים מענג, שירים יפים בעלי חותם ייחודי של אנושיות וגישה חיובית לחיים.

אולי בקצב פחות מוצלח, זמר פחות חתיך וסביבה יותר צינית, זה היה מוציא ממני תגובות די צוננות שלא לומר ביקורתיות. אבל עכשיו, בסאנדיי מרקט של בנגלו, עם כל האוויר המתוק מסביב, האיש הזה ממש גרם לי לעוף.

ההופעה נגמרה וכמובן שניגשתי אליו (ואחרי כל המשפחה) וגם קנינו את הדיסק ושפכנו חצי ארנק לתוך הכובע שלו. בדרך חזרה לקמפינג במולמביבים חרשנו את שני הדיסקים בדגש על "Happy", אותו הילדים בקשו לשמוע שוב ושוב.

בלי קשר למפגש עם א'וגיה ואולי עם, תחושת התעופה של ארבעתנו נמשכה עוד כמה שעות. התיישבנו שוב על פיסת הדשא שלנו עם האוצר החדש במארז הדיסקים וזה הספיק כדי להרגיש חגיגה.

האם יש דבר יותר נפלא מזה?

יש!

לפגוש בסאנדיי מרקט בעיירה אחרת, שבוע לאחר מכן את אותו ראקו א'וגיה!

והינה הוא עולה להופיע ואנחנו מקבלים ממנו חיוכים ויחס אישי, היישר מהבמה. הוא מספר לקהל שהשיר הבא הוא השיר הכי חשוב שהוא כתב מעודו. שיר הערכה לאימא שלו.

אימא שלו נולדה בג'מייקה והיגרה יחד עם אביו ושבעת ילדיהם ללונדון (שבעה ילדים בעשר שנים!). היא היתה נערת כפר שנדדה אל העיר בשל קשיי פרנסה ובגלל שחלמה על עתיד טוב לילדים. למרות שחיו בדוחק היא טיפחה גינה נהנתה מהטבע, מלצחוק, מהילדים ומכל מה שהיה לעולם להציע. הוא מספר שאימו הלכה לעולמה בגיל צעיר אבל השאירה אחריה הרבה זיכרונות נפלאים. מזהים בקלות את ההתרגשות הגדולה שממלאת את א'וגיה כשהוא מדבר על אימו, גם אם מדובר בקטע קבוע במופע. האיש לא מזייף כלום.

האם יש דבר יותר נפלא מזה?

כן!

לפגוש בפארמר מרקט בעיירה השלישית, שבוע לאחר מכן את אותו ראקו א'וגיה, שהפעם בא לקנות ירקות ופירות :-)

כאן כבר נפגשנו כמכרים ותיקים וגם יומיים לאחר מכן בפארמר מרקט בעיירה רביעית, ממש ליד דוכן התפוחים וכן הלאה... זו לא הגזמה! הכול אמת! דברים כאלה קורים  כש הולכים לפסטיבלים.