משפחת גרסט הייתה חלק משמעותי מתמונת הילדות שלי, עוד הרבה לפני שחגית נולדה.
היו שם משחקים של ספי על השטיח העגול בסלון המואר שברחוב הנטקה, היו השתוללויות בבריכה שבבית שערים, שרכים במשתלה של הוכמן, ויונים מקרמיקה ומרק עוף של שיפקה וחיבוק חם משייקה. הייתה האזנה לשיחות בנות של אימא ושל אלקה וציפייה ממושכת בסלון עד ששלומה וספי יחזרו מבית הכנסת. היה קידוש של יום שישי והיו מלמולים וצחקוקים מתחת לשפם עד לגימת היין. הייתה חלה מתוקה זרועת מלח ששלומה היה משליך לעברינו עם חיוך מלא בטוב לב, היו קציצות עוף רכות, קציצות מנחמות שרק אלקה ידעה להכין.
לפעמים אימא ואני היינו חוזרות גם במוצ"ש להבדלה ולעוד ארוחה שהתחממה על הפלטה במשך כל השבת. הייתה כמות נאה של פיצוחים אחרי ארוחת הערב, כמות נכבדה של קליפות גרעינים שחורים שספי היה מחביא בין כריות הספה (לפעמים גם אני הייתי עושה את זה :-)) וכמות עצומה עוד יותר של אהבה לספרות, במיוחד לאלתרמן.
והייתה כמובן ציפייה בלתי נגמרת לעוד אח או אולי אחות, לספי.
וזה רק קמצוץ. היו שם חיים שלמים. משפחה שאהבתי כל כך. משפחה שהרגישה לי כמו הארכה טבעית של המשפחה של אימא ושלי.
אלקה הייתה החברה הקרובה ביותר של אימא שלי. כזאת שאוהבת ונותנת בלי גבול. כזאת שמפרגנת ומרעיפה מפה ועד הירח, אבל אם רק העזתי לומר רמז של משהו שעשוי להעליב את אימא, היא צלבה אותי במבט מאיים שהיה יכול להספיק כדי להשתיק אותי. אבל היא לא הסתפקה במבט.
לא היו הרבה מבוגרים שהצליחו לסתום לי את הפה בכזאת קלות. אלקה הביסה אותי בלי בעיה. היא הביסה כל אחד ושנייה אחר כך חייכה חיוך ענק שגרם לנמשים שלה לרקוד על הפנים, וחיבקה בחום.
בכל קיץ אימא ואלקה היו לוקחות את ספי ואותי לכמה ימים לחופשה בבונגלוסים של נווה ים.
הבקתות הלבנות, הדשאים הירוקים, חול הים וצבעי השקיעה שבערו בשלל גוונים של אש – כל אלה הציתו את הדמיון שלי. הייתי רואה פיות קטנות שהולכות על המים אל עבר החוף ומתקרבות אלי. דמיינתי שהן אחיותיי הקטנות ושהן רוצות לשחק רק איתי.
ספי ואני - שנינו היינו ילדים יחידים. עלי נגזר להיות נטולת אחים ואחיות, כי ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שלוש, וספי היה פשוט בהמתנה מתמדת לתינוק שיגיע מתישהו.
יום אחד, נכנסנו לבונגלוס יחפים ומלאים בחול. אלקה שבדיוק סיימה לטאטא את הסלון, הרימה את המטאטא באוויר והחלה לרדוף אחרינו בצהלות שמחה מבהילות, כאילו הייתה מכשפה מטורללת. נזרקנו על הספה הכחולה מתגלגלים מצחוק.
אלקה עטפה את ספי בחיבוק אוהב וצחקה אליו:
"כריש קטן" כך היא קראה לו "כריש קטן ושובב, מה אתה רוצה עכשיו?"
"רוצה אח" אמר ספי בלי להתבלבל.
"יהיה לך, כריש שלי, סבלנות" השיבה אלקה.
הבטיחה וקיימה.
בשנת 1987 נולדה לאלקה ולשלמה תינוקת יפיפייה. הם קראו לה חגית כי היא נולדה בדיוק בשבועות, חג חגיגי לכל הדעות, אבל שבועות ההוא, היה חגיגי באופן מיוחד. הילדה הזאת שינתה את החיים של הרבה אנשים. פתאום הכול היה נראה אפשרי.
הייתי בת 14 כבר לא ילדה תמימה, אבל בערב ההוא חזרתי לדמיין פיות קטנות שרוצות לשחק רק איתי. בערב שבועות ההוא, שוב האמנתי בניסים.
ואני עדיין מאמינה.
גם כשאלקה חלתה בסרטן האמנתי שיקרה לה נס ושהיא תבריא.
גם כשחגית נותרה יתומה מאם והיא רק ילדה בת 12, האמנתי שמעכשיו הכול יסתדר. ששום דבר רע כבר לא יקרה. הנורא מכול כבר קרה לא?
גם כשפגע הסרטן בחגית והיא נלחמה ונצחה, ושוב חזר הגידול העקשן ושוב היא הביסה אותו ושוב הוא נטע שורשים בתוכה - גם אז, עדיין האמנתי שיקרה נס.
איך לא? הרי חגית בעצמה היא נס?!
עד כמה שהמוות שלך ילדה, היה ידוע מראש, כך הוא הכה אותי בתדהמה משתקת.
חגיתה, ילדה יפה, מתולתלת, נבונה, צחקנית... אין צדק ואין די חמלה בעולם הזה, כי אינך כאן עוד, אבל אם את שייכת עכשיו לעולם שלמעלה, אין לי ספק שאת זורעת בו קסם, ולא נותר לי אלא להמשיך לקוות לניסים.
אוהבת אותך ילדה. תני לאימא נשיקה ממני.
משפחת גרסט הייתה חלק משמעותי מתמונת הילדות שלי, עוד הרבה לפני שחגית נולדה.
היו שם משחקים של ספי על השטיח העגול בסלון המואר שברחוב הנטקה, היו השתוללויות בבריכה שבבית שערים, שרכים במשתלה של הוכמן, ויונים מקרמיקה ומרק עוף של שיפקה וחיבוק חם משייקה. הייתה האזנה לשיחות בנות של אימא ושל אלקה וציפייה ממושכת בסלון עד ששלומה וספי יחזרו מבית הכנסת. היה קידוש של יום שישי והיו מלמולים וצחקוקים מתחת לשפם עד לגימת היין. הייתה חלה מתוקה זרועת מלח ששלומה היה משליך לעברינו עם חיוך מלא בטוב לב, היו קציצות עוף רכות, קציצות מנחמות שרק אלקה ידעה להכין.
לפעמים אימא ואני היינו חוזרות גם במוצ"ש להבדלה ולעוד ארוחה שהתחממה על הפלטה במשך כל השבת. הייתה כמות נאה של פיצוחים אחרי ארוחת הערב, כמות נכבדה של קליפות גרעינים שחורים שספי היה מחביא בין כריות הספה (לפעמים גם אני הייתי עושה את זה :-)) וכמות עצומה עוד יותר של אהבה לספרות, במיוחד לאלתרמן.
והייתה כמובן ציפייה בלתי נגמרת לעוד אח או אולי אחות, לספי.
וזה רק קמצוץ. היו שם חיים שלמים. משפחה שאהבתי כל כך. משפחה שהרגישה לי כמו הארכה טבעית של המשפחה של אימא ושלי.
אלקה הייתה החברה הקרובה ביותר של אימא שלי. כזאת שאוהבת ונותנת בלי גבול. כזאת שמפרגנת ומרעיפה מפה ועד הירח, אבל אם רק העזתי לומר רמז של משהו שעשוי להעליב את אימא, היא צלבה אותי במבט מאיים שהיה יכול להספיק כדי להשתיק אותי. אבל היא לא הסתפקה במבט.
לא היו הרבה מבוגרים שהצליחו לסתום לי את הפה בכזאת קלות. אלקה הביסה אותי בלי בעיה. היא הביסה כל אחד ושנייה אחר כך חייכה חיוך ענק שגרם לנמשים שלה לרקוד על הפנים, וחיבקה בחום.
בכל קיץ אימא ואלקה היו לוקחות את ספי ואותי לכמה ימים לחופשה בבונגלוסים של נווה ים.
הבקתות הלבנות, הדשאים הירוקים, חול הים וצבעי השקיעה שבערו בשלל גוונים של אש – כל אלה הציתו את הדמיון שלי. הייתי רואה פיות קטנות שהולכות על המים אל עבר החוף ומתקרבות אלי. דמיינתי שהן אחיותיי הקטנות ושהן רוצות לשחק רק איתי.
ספי ואני - שנינו היינו ילדים יחידים. עלי נגזר להיות נטולת אחים ואחיות, כי ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שלוש, וספי היה פשוט בהמתנה מתמדת לתינוק שיגיע מתישהו.
יום אחד, נכנסנו לבונגלוס יחפים ומלאים בחול. אלקה שבדיוק סיימה לטאטא את הסלון, הרימה את המטאטא באוויר והחלה לרדוף אחרינו בצהלות שמחה מבהילות, כאילו הייתה מכשפה מטורללת. נזרקנו על הספה הכחולה מתגלגלים מצחוק.
אלקה עטפה את ספי בחיבוק אוהב וצחקה אליו:
"כריש קטן" כך היא קראה לו "כריש קטן ושובב, מה אתה רוצה עכשיו?"
"רוצה אח" אמר ספי בלי להתבלבל.
"יהיה לך, כריש שלי, סבלנות" השיבה אלקה.
הבטיחה וקיימה.
בשנת 1987 נולדה לאלקה ולשלמה תינוקת יפיפייה. הם קראו לה חגית כי היא נולדה בדיוק בשבועות, חג חגיגי לכל הדעות, אבל שבועות ההוא, היה חגיגי באופן מיוחד. הילדה הזאת שינתה את החיים של הרבה אנשים. פתאום הכול היה נראה אפשרי.
הייתי בת 14 כבר לא ילדה תמימה, אבל בערב ההוא חזרתי לדמיין פיות קטנות שרוצות לשחק רק איתי. בערב שבועות ההוא, שוב האמנתי בניסים.
ואני עדיין מאמינה.
גם כשאלקה חלתה בסרטן האמנתי שיקרה לה נס ושהיא תבריא.
גם כשחגית נותרה יתומה מאם והיא רק ילדה בת 12, האמנתי שמעכשיו הכול יסתדר. ששום דבר רע כבר לא יקרה. הנורא מכול כבר קרה לא?
גם כשפגע הסרטן בחגית והיא נלחמה ונצחה, ושוב חזר הגידול העקשן ושוב היא הביסה אותו ושוב הוא נטע שורשים בתוכה - גם אז, עדיין האמנתי שיקרה נס.
איך לא? הרי חגית בעצמה היא נס?!
עד כמה שהמוות שלך ילדה, היה ידוע מראש, כך הוא הכה אותי בתדהמה משתקת.
חגיתה, ילדה יפה, מתולתלת, נבונה, צחקנית... אין צדק ואין די חמלה בעולם הזה, כי אינך כאן עוד, אבל אם את שייכת עכשיו לעולם שלמעלה, אין לי ספק שאת זורעת בו קסם, ולא נותר לי אלא להמשיך לקוות לניסים.
אוהבת אותך ילדה. תני לאימא נשיקה ממני.