לכל כדור יש כתובת

לפני שבועיים נסעתי לדיון באחת מוועדת הכנסת. זה היה בוקר שטוף שמש והיה לי זמן להשתרך בפקקי העלייה לבירה וליהנות מהנוף, כי יצאתי בזמן. למען האמת יצאתי שעתיים וחצי לפני הזמן. לפי החישוב שלי ושל ידידי וויז, אגיע 40 דקות לפני תחילת הדיון ואולי אספיק עוד להרוג אמריקנו קטן של בוקר במזנון הכנסת.

קצת אחרי שער הגיא שמתי לב שנורת הדלק נדלקה וקצת אחרי שורש נותרו לי רק 20 ק"מ עד לתחתית המיכל. לא נלחצתי. הכנסת שוכנת ממש מעבר לפינה ואחרי הדיון, אכנס בנחת לתחנה הראשונה וארווה את צימאונה של מכוניתי. עכשיו עומד על הפרק הצימאון שלי לקפאין ויש כמה חברות שמחכות לי במזנון.

עיקול ימינה, עיקול שמאלה וגשר המיתרים מקשית את כבליו גבוה אל עבר תכלת מעוננת חלקית. אני יכולה להריח כבר את שיחי הרוזמרין של גן המנורה הצמוד לרחבת המשכן, ומכונת הזמן הג'י פי אסית מחשבת במתינות את קיצה לאחור. 9 דקות ואני מגיעה אל היעד.

הכול בשליטה.

פתאום הכול השתבש.

פקק חשוד החל להיווצר ותוך שהמידע הזה מהדהד אלי מתוך האפליקציה, הפקק הוא כבר עובדה בשטח. המסלול שהיה עד לפני רגע ברור ומוכר, מתעגל לכדי כדור מהוסס ומחשב את עצמו מחדש בעצבנות. אני נשלחת לכביש הר הצופים מעלה אדומים ושמחה לגלות שהעיכוב בזמנים עדין לא רציני.

אבל .... "אוי - ויי - זמיר", פורצת מתוכי דאגה בשפת אימי כשאני מגלה לתדהמתי כי טנק הדלק התרוקן סופית. זה עניין של דקות עד שהמכונית תשתנק ותיעצר למורת רוחם של שכניי לפקק.

מה אני עושה?

בבת אחת אני צמאה לקפה, רעבה לכריך, משוועת לשירותים, חם לי, קר לי, ובלי לחשוב פעמיים אני חותכת שמאלה ונותנת גז. לא יודעת לאן אני נוסעת אבל אני חייבת להיות בתנועה. לא בנויה למתח הזה שבעמידה בפקק ללא דלק. אני מהדקת את דוושת הגז בחוזקה, הכביש האפור נבלע תחתיי ועיני תרות ברצינות שיא, אחר שלטים צהובים, ירוקים, או אדומים של תחנות דלק.

מסביבי בנייה לרוב. מנופים, בניינים, מחלפים וגשרים. אם אפנה שמאלה אחזור לכיוון מודיעין, אם אפנה ימינה אשתלב שוב בפקק לכיוון מרכז העיר ואם אמשיך ישר.. אוכל לחפש תחנת דלק. ממשיכה ישר.

פסגת זאב! מבשר השלט ואני מהמרת על תחנת דלק בכניסה להתנחלות.

אימאל'ה...

הנשימה שלי נעצרת, אצבעותיי משתלבות זו בזו כדי לתת תוקף לתפילה שפי מלמל מעצמו: "תחנת דלק, פליז... נו נו תחנת דלק יאללה יאללה..." עוד שתי דקות של נסיעה עמוסה בחרדה שמחלחלת אל תוך מחוות של ילדת בית ספר יסודי, ואני מחליקה באיטיות אל עבר רמזור צומת שועפאט.

משמאל פסגת זאב, מימין שועפאט. מעניין אני חושבת לעצמי, שושנת הרוחות רחוקה מלהתלכד עם הפוליטיקה הבוקר. מה זה אומר על הדקות הקרובות?

אני מגבירה את הרדיו כדי לקבל איזה סימן, איזה אות... לאן עלי לפנות?

דרורה פרל מבשרת על גל הניצחונות המתמשך של דונאלד טראמפ והפעם בנבדה. זה לא אומר לי כלום. רק מטען ייאוש נוסף. מכבה את הרדיו.

אדום מתחלף לכתום והנה תורי לפנות.

אם טרמאפ לוקח את לאס ווגאס, צריך שמאל חזק בישראל אני חושבת לעצמי ופונה ימינה לשועפאט.

שלטים בערבית, מסגד ורכבים חבוטים עמוסי פועלים. חמור עייף ועל גבו שקי מלט ואדונו מושך אותו באיטיות לא חשודה בכלל.

אני מדליקה שוב את הרדיו כדי לא להיות לבד. "לכל כדור יש כתובת" אומר אחיו של לוחם מג"ב שנהרג אתמול מאש כוחותינו בעת שניסה לנטרל מחבל עם סכין. "מיכאל נקלע לקרב ובקרב אתה יכול למות גם מאש ידידותית" מוסיף האח להספיד.

"לכל כדור יש כתובת" אני ממלמלת לעצמי תוך כדי שתחנת פז זערורית נגלית אלי בנתיב הנגדי. "לכל כדור יש כתובת" אני חוזרת על המנטרה ומתמלאת שמחה נוכח התגלית. עכשיו אני צריכה לחפש מקום לעשות בו פניית פרסה כדי להגיע אל הכתובת שלי. "לכל כדור יש כתובת" אני אומרת לעצמי שוב ונהנית מהפער העצום שבין המשפט העגום לעליצות שאוחזת בי.

הכביש של שועפאת לוקח אותי עמוק אל תוך מחנה הפליטים ושגרת הבוקר של המקום בכלל לא מפחידה. זה נראה כמו ג'אסר או בק'עה או סחנין, רק שמשהו בתוכי מתוכנת להיות כאן דרוכה יותר. איש מבוגר, עטוף בסוודר מתהלך לאיטו ונעזר במקל עץ. בטח היה מורה בבית ספר כשהיה צעיר. יש לו עיניים טובות, ג'קט ושפם. המבטים שלנו נפגשים ואנחנו כמעט מחייכים זה לזו. טיול הבוקר שלו מלווה אותי בחיפוש אחר פניית הפרסה המיוחלת ואני מרגישה קצת פחות לבד. הוא מזכיר לי את סבא שלי. אם סבא היה בחיים הוא בוודאי היה שעון על מקל דומה בעת טיול הבוקר שלו, קילומטרים ספורים מערבה מכאן.

כנראה שבשועפאט אין פניות פרסה. נכנסת­ נתקעת!

אני מתרחקת מהסב ומקלו ורגע לפני שהלחץ מתפוצץ לי בחזה אני מזהה כיכר גדולה. הרגל לוחצת בחוזקה על דוושת הגז ואני שועטת לתוך הכיכר במהירות. "לכל כדור יש כתובת" אני מזכירה לעצמי, ובכל זאת, את לא רוצה למשוך תשומת לב, אז תרגיעי! הדרך חזרה לכיוון היציאה מהישוב ממש אצה רצה לי, והלב שלי שר.

הינה שוב הזקן הנחמד עומד על המדרכה שממול ומתבונן אל הכביש, אני מוכנה להישבע שהוא קולט אותי ומחייך. שיניו הצחורות מציצות מתחת לשפם הסמיך ומנופפות לי לשלום בחן. אם אתקע כאן בלי דלק, הוא בטוח יעזור לי, אני מנחשת ומעודדת את עצמי.

הגעתי לתחנת "פז". מתדלק צעיר, בהיר עיניים וחמוש בכובע מצחייה, מופתע ממש כמוני ופונה אליי באנגלית:

מתדלק: ? 95 full

הוא שואל בקול שקט וניכר עליו שהוא מופתע לראות בחורה ישראלית עם רכב ליסינג במחנה פליטים..

אני: ... Yes please

מתדלק: ? Credit or cash

אני: Visa please

הושטתי את ידי בזריזות אל הארנק והושטתי את כרטיס האשראי בתוספת חיוך. 

אני: ? Do you need my identify card 

מתדלק: ? Sorry miss what did you say 

עכשיו הוא נראה ממש אבוד..

אני: . No it's nothing, thank you very much sir

צלילים מתכתיים מוכרים של מכסה וצינור וקול הדלק הזורם אל תוך המיכל הריק. אני עוצמת את העיניים והאדון עם המקל מחייך אלי בחום. מה נהיה איתי? אני פוקחת את עיני כדי לראות אם זה אמיתי והזקן לא באמת שם.

נרגעת.

משאית עוקפת אותי ושני בחורים מנתרים מתוכה ומגישים שקית עם פיתות מהבילות ותרמוס למתדלק שלי. חיבוקים, חיוכים, תפיחות חבריות על השכם והם עפים משם. עוצמת שוב את עיני ודמותו של הזקן מתחלפת בזיכרון ישן של סבא שלי.

זה היה לפני עשרים ומשהו שנה. נסעתי עם יהודית לשדה התעופה עטרות כי חבר שלה שבדיוק סיים קורס טייס אזרחי, הזמין אותנו לטיסה בשמי ירושלים.

"יש מקום לסבא שלי?" שאלתי את יהודית בדרך משינקין לבירה, "הוא יליד ירושלים, ירושלמי בנשמתו, כתב ספר למטיילים בעיר ולדעתי הוא בחיים לא טס מעליה בגובה נמוך.. הוא יעוף על זה, אפשר?"

יהודית צלצלה לטייס והוא אישר לנו למלא את שלושת המקומות היחידים במטוסו הזעיר. אספנו את סבא מביתו שבתלפיות ונסענו לעטרות, ממש פה, קרוב לשועפאט. אני זוכרת שלא הרגשתי בנוח בנסיעה הזאת, לא כי פחדתי, פשוט כי חשבתי שהשטח לא שייך לנו וכמי ששייכת לצד של הכובשים אין לי מה לחפש שם. זו היתה הפעם היחידה בחיי שנכנסתי לשטחים הכבושים והסיבה היתה "טיסה בשמי ירושלים". נשבעתי שלא אחזור לכאן שוב לפני שיהיה שלום עם הפלסטינים.

הטיסה הזאת היתה חוויה שלא אשכח בחיים. ישבתי בין יהודית לבין סבא. רציתי לתת לו את המושב שליד החלון. רב הזמן נשענתי על הכתף של סבא כדי לראות את השמיים ואת הנוף. אני זוכרת שלמרות רעש המנוע שמעתי את נשימותיו של סבא ואני זוכרת את ריח הבגדים שלו ואת התרגשותו שדמתה להתרגשות של ילד.

חצי שעה או יותר היינו דבוקים לחלון, בולעים את המראות מגובה נמוך. עיר דוד, העופל, גיא בן הינום, נחל קידרון, אל אקצא והר הבית. כיפת הזהב, הכותל המערבי וחומות העיר העתיקה. הכנסת, בית המשפט, מוזיאון ישראל,  גן החיות התנ"כי. אני זוכרת שראיתי זברות ופילים ושבילים ואגמי מים קטנים, ואנשים לבושים בשחור עם מגבעות ושטריימלים ופאות מסולסלות. זיהיתי גם את בניין בזק בו עבדה סבתא מיכל ואת האוניברסיטה בגבעת רם ואת המפלצת ושוב את הכנסת. ירושלים מלמעלה נראתה מכושפת במיוחד כשמסלול הטיסה עבר בתפר בינה לבין המדבר.

ברגע מסוים הרגשתי שכל מה שאני רואה למטה – זה יותר מידי ואני חייבת לא לראות יותר. הפניתי את המבט קדימה והתמקדתי בשמי התכלת.

הקלה.

באופן מפתיע השמיים נראו רחוקים ממש כמו שהם נראים מהאדמה, רעש המנוע נשמע חזק יותר וריח הבגדים של סבא מילא אותי עד שכמעט יכולתי לראות את הריח. לפתע, כדור כסוף בגודל של אגרוף גדול, הופיע בשמיים. ברגע הראשון חשבתי שזו ציפור אבל בבחינה מעמיקה של החפץ השמימי לא זיהיתי כלל כנפיים או ראש או מקור. אחר כך חשבתי שאולי זו השתקפות של אור השמש בתקרת הזכוכית של המטוס אבל ככול שהתעמקתי בכדור, הוא נראה לי יותר ויותר כמו גוש עלום בגוונים נוצצים שמטייל אתנו בשמי עיר הקודש.

עב"ם?

"סבא - אתה - רואה - את - הכדור - הזה- ?" המילים האלה התגבשו לכדי משפט בראשי אבל באופן ממשי לא הצלחתי להוציא אותן מהפה. ניסיתי לקחת נשימה עמוקה ולומר את המילים אבל לא הצלחתי בשום אופן להפיק קול, ממש כמו בחלומות כשהייתי ילדה ורציתי לצעוק ולא הצלחתי... לאחר כמה ניסיונות ויתרתי על המילים ונותרתי לבד עם שמיים תכולים, עיר עוצמתית וחשד למפגש עם חבר מכוכב אחר..

נחתנו בעטרות ולאט לאט, עם היחלשות קולות המנוע חזר אלי קולי והחווייה החלה להתפוגג.

"יהודית את ראית את הדבר הזה בשמיים?"

ליהודית יש פרצוף כזה שתמיד יש עליו מן חיוך קטן וגם ברגע ההוא, היא הביטה אלי מתוך העיניים שלה שהצטמצמו בחיוך ושאלה: "איזה דבר?"

"הכדור הזה, הכדור הכסוף שעף לידינו כמעט כל הזמן...סבא אתה ראית את זה?" פניתי לסבא..

יהודית וסבא שלי לא ראו את העצם המעופף אבל שניהם וגם הטייס חוו משהו רוחני בטיסה הזאת ושובל של הרגשה מיוחדת המשיך ללוות את ארבעתנו שעות ארוכות לאחר מכן.

פק פק פק, הרעישה מכונת הדלק והשתתקה לגמרי. התעוררתי חזרה לתוך המציאות בתחנת הדלק של שועפאט והכדור המתגלגל של הווייז חיפש עבורי את הדרך  הקצרה ביותר אל הכנסת.

מתדלק: ?Anything else miss

שאל הבחור בקול מעט יותר בטוח אך עדיין ברוך ובאדיבות ראויים לציון.

אני: .No, thank you sir

שתקתי עוד רגע, שילבתי להילוך ראשון והוספתי "שוקראן" בחיוך ונסעתי לדרכי.