בשעה טובה הציגה אתמול שרת המשפטים את תזכיר החוק הממשלתי לאיסור קבלת שירות של מעשה זנות. התזכיר מבטא עמדה ערכית על פיה צריכת הזנות הינה תופעה שלילית מיסודה, היוצרת פגיעה בוטה בכבוד האדם וחירותו, בבריאותו הפיזית, הנפשית והחברתית, בשוויון זכויותיהן/ם של נשים וגברים אשר התדרדרו לזנות, ובזכותם על גופם.
מזה שש עשרה שנים אני מנהלת את מרפאת לוינסקי ושלוחותיה הניידות ומכירה מקרוב את הכאב, חוסר האונים וההשתקה שחוות נשים וחווים גברים בזנות. זנות והיעדר אמון בבני אדם הם כמו ראות שחורות לכורה פחם. אישה בזנות יכולה להתהלך בנינו כאחת האדם ולא נעלה על דעתנו שהיא מוכרת את גופה לעשרות גברים בלילה. היא לא תיתן סימן לכך שהם חדרו לתוכה, הכאיבו לה, השפילו אותה, והתייחסו אליה כאל חפץ. הנפש שלה אולפה לחיות בפיצול, לכאוב מבפנים ולחייך מבחוץ. האישה והנפש השסועה שלה מתהלכות בעולם בתוך כלוב שקוף: אנחנו לא רואים אותו אבל הן מרגישות בכלא.
הצהרת האחריות הממשלתית המשלבת הרחבת פתרונות שיקום לצד אמירה ברורה כי קניית גופו של אדם לשם עונג מיני איננה לגיטימית עוד - היא רגע מכונן עבור נשים וגברים בזנות. ההתרגשות בקרב מי שרק חיכו לרגע הזה עצומה והן/ם אכן פונות ופונים לטיפול ולשיקום ביתר שאת בחודשים האחרונים. לראשונה האצבע המאשימה איננה מכוונת אליהן/ם אלא לגברים שמשתמשים בהן/ם. איזו הקלה!
מ' קולגה וחברה לדרך, שהייתה מעורבת בזנות בעבר אמרה לי הבוקר:
"אני לא יודעת איך שרדתי שם 20 שנה. זאת הייתה שואה יומיומית בשבילי. הכי כואב זה שכולם מסביב ראו בזה משהו מובן מאליו". אני מרגישה שהמדינה עושה איתי היום סליחה. יום אחד אספר לנכדות שלי, שפעם פעם, קנו פה נשים בשביל סקס. הנכדות שלי לא יצליחו לתפוס את זה, בדיוק כמו שאני לא מצליחה להבין איך בארצות הברית של המאה ה-17 לאנשים לבנים היו עבדים שחורים שנחשבו לרכוש שלהם. מהיום הבושה עוברת מהאנשים בזנות, לגברים שמשתמשים בהן/ם".
אני שותפה לתחושת הניצחון של מ'. זהו לא רק הניצחון האישי שלה, אלא ניצחון קולקטיבי בעל השלכות מרחיקות לכת לכל מי שחי כאן, ובעיקר לגברים שמשתמשים בזנות. עד היום, מעשה השימוש בזנות נתפס כחלק מהזהות הגברית הרווחת במחוזותינו. החברים לפרלמנט של שישי בבוקר, המאבטח בכניסה לחניון, הבחור מהפיצוצייה ממול, כולם מפרגנים ל"לקוח" ומעלימים עין בקריצה. בני נוער וצעירים שמגיעים למרפאה לבצע בדיקות למחלות מין כשסיבת הפנייה כפי שהם מנסחים אותה, "הייתי אצל זונה", אינם מופע נדיר. הם לא ערים לכאב שהוא מנת חלקה של האישה, ובכך הם מחזקים את ההבניה החברתית לפיה מעשה השימוש בזנות הוא מובן מאליו. כאב, אם קיים כזה, ראוי שיושתק ולא יפריע לחגיגה.
מכיוון שכך, המתווה שמונח בבסיס תזכיר החוק, הוא מתווה נכון ושקול, המותאם לשלב בו אנו נמצאים כחברה. המתווה מנסח הוראת שעה לתקופה של 5 שנים במהלכן יבחנו מחקרית השלכות הטלת הקנסות על הגברים שמשתמשים בזנות והישגי המעטפת החינוכית-טיפולית-שיקומית שתינתן לקורבנותיה. בו בעת, יתקיימו מבצעי הסברה לכלל הציבור שיאפשרו לאנשים לבחון מחדש את תפיסותיהם הכמוסות ביחס לגבריות ויציעו חלופות למוסר הכפול הרווח ביחס לנשים, על פיו יש נשים סוג א' אתן רצוי להתחתן ויש נשים סוג ב' אותן אפשר לנצל מינית ולזרוק יחד עם שטר תכלכל של 200 ₪.
כאישה, כאימא וכעובדת סוציאלית, אני שמחה על ההתקדמות המשמעותית לכיוון חקיקת החוק לאיסור קבלת שירות של מעשה זנות. ההתקדמות הזאת מחזקת את יכולתם/ן של המעורבות והמעורבים בזנות להאמין שוב בבני אדם.
;){kind=link}