זה כבר כמה ימים שהילה (שם בדוי) איננה.
הפוסט הקבוע ובו שם הקוד של אישה בזנותשמתה, מפרסם בעצב את הידיעה על הילה, ידיעה שמעניינת את פעילות הארגונים, מתנדבות ואוליכמה חברות כנסת.
המרצפות המטונפות של קידמת התחנה המרכזיתהחדשה בתל אביב, עליהן ישבה הילה בשנתיים האחרונות, מאכלסות כבר קבצן אחר, מחכות בצמאלטיפות הקפה הקר שהילה מקבלת בבקרים מזהר העובדת הסוציאלית שלה במרפאה הניידת של מרפאתלוינסקי.
הזנות הורגת, סכמו המילים בפוסט ההוא וגופתהשל הילה מחכה קפואה במכון המשפטי של אבו כביר, שאולי אימא בכל זאת תבוא להיפרד.
11 שנים שהילה מלווה אותנו, את צוות המרפאההניידת, במבטים מלאי הבעה, בצעקות ובקללות, באינדיבידואליות וביופי שאינם נעלמים, למרותשהחיים ברחוב עושים בה נזקים בולטים לעין. היא ממלאת אותנו בהתפעלות כשהיא מצליחה לשמורעל עצמה ולהישאר בחיים למרות התחלואה המרובה, היד הקטועה, השיניים החסרות וההכרה המעורפלת.היא שוברת לנו את הלב בסירוב העיקש שלה לעשות את מה שאנחנו חושבות שיכול לעשות לה טוב,בבכי ובתחנונים, בלחישה, בשיעול, בחיוך של ניצחון קטן ובהכרת תודה על זה שזהר אף פעםלא מוותרת עליה.
לא רק הזנות הורגת. גם הסמים וחסרות הבית,השחפת והאיידס, תת התזונה וההזנחה של הממסד, הורגים. אבל יותר מהכול הורגת הבדידות.
כשאת חולה במחלה מדבקת, מתהלכת כפופה ומלוכלכתברחוב, רזה ושבירה כמו ענף יבש, משתעלת ויורקת דם – אין למדינה שום דבר להציע לך מלבדכמה מרצפות בקידמת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. ואת לבד. כועסת ועצובה. עזובה. איןגגון או מקלט בשבילך וגם לא קהילה טיפולית. אפילו בבית החולים המיועד לחולות במחלהשלך, לא יודעים איך לאכול אותך.
הילה הייתה משהו מיוחד וחשוב להבין למההיא איננה עוד.
ברומניה של שנת 1969 הילה נולדה לאבא ואימאמאוד צעירים. כילדה קטנה היא רקדה, ניגנה ושרה. היא אהבה נורא את אבא שלה, אהבה אתהחופשות שלהם לחופו של הים השחור. אהבה לשוט על גבו החזק והאיתן בתוך המים הקרים ולדעתשהוא נושא אותה בבטחה אל החוף.
כשהייתה בת 11 אביה נפטר. אימא של הילהאף פעם לא תפקדה כאם. הילה זוכרת שהשתיים נסעו יחד לחופשה באותו החוף בו נפשו יחד עםאביה כשעוד היה בחיים, אך האם השאירה את ילדתה לבד על שפת הים ונעלמה.
אמה של הילה לא הסתירה ממנה את התיעוב שחשהכלפיה. היא סיפרה להילה שתכננה להטביע אותה בפיילה של מים רותחים ברגע שתיוולד ואףכיסתה את חלונות החדר בקרטונים שחורים כדי שאף אחד לא יראה, אך ברגע האמת ויתרה.
את השנאה שלה כלפי הילה הביעה האם על בסיסיום יומי. היא שתלה בתודעתה של הילה נבואה שלבסוף הגשימה את עצמה: "אם תסדרי בחייםהאלה" אמרה האם "זה רק בתור זונה".
הילה עלתה לישראל עם אמה בשנות השמוניםומהר מאוד נשלחה לפנימייה במרכז הארץ. אלה היו השנים היפות ביותר שחוותה בחייה. עלהחופשות עם אמה היא ויתרה בקלות לטובת מנוחה בחצר הפנימייה, בה הרגישה אהובה כל כך.את 12 שנות הלימוד שלה, סיימה הילה כשהיא אוחזת בתעודת בגרות מלאה והמשיכה את מסלולהחיים המבטיח שלה, כחיילת במשטרה הצבאית. בהמשך עבדה בחברת ביטוח. היא אהבה נורא לקרואספרים, ג'ון גרישם היה הסופר המועדף, בלעה עיתונים וטיפחה תמיד איזה חתול או שניים.
אבל הרוחות הרעות לא מרפות והשחזורים שעושיםילדים מוכים בבגרותם, הם כנראה בלתי נמנעים. גבר בו התאהבה הילה כשהייתה צעירה יפיפייהבת 26, הכיר לה את הקוקאין ואחר כך את ההירואין ואלה הפכו להיות חרב של אור בידיה,חרב באמצעותה הכניעה את הרוחות הרעות שנשבו בה.
כמו בכל סיפור של מכור, גם חרב האור שלהילה השתנתה והתכערה ופצעה את הילה שהפכה להיות דיירת קבע ברחובות התחנה המרכזית הישנה.היא חייתה מזנות, התאבדה על הסמים וכשהתעוררה ברחובות החשוכים, נהגה לגרור את עצמהלרחובות חשוכים עוד יותר ולהסתתר באיזה רכב נטוש ללילה כזאבה בודדה. בחלומותיה הטרופיםהיא נשארה תמיד אותה ילדה שמחכה לאמה על החוף, כמהה לחוש שוב אהובה על ידי אביה.
בשנתיים האחרונות, בסמטת עכו, בגינת הרציון ועל הרצפה של קידמת התחנה המרכזית - התמסרה הילה לעובדת הסוציאלית שלה מהמרפאההניידת. "אישה לאישה" הבטיחה לה, "אני עוזרת לך כאישה שעוזרת לאישה".זה הניח את דעתה של הילה. זהר הייתה העור תחתיו היא יכלה לזחול בשקט. מקום בטוח. נולדקשר. צעד אחר צעד, שינויים אמתיים החלו להתרחש בחיים של הילה. היא למדה שוב לתת אמון,הצליחה להתגבר על העלבון ועל ההשפלה אותם פגשה בכל פינה.
"אני מתביישת שאת צריכה לכרוע ברךולהתכופף כדי לדבר איתי" אמרה לעובדת הסוציאלית שלה כשלא היה לה כוח לעמוד עלהרגלים. "מצטערת שברחתי מבית החולים". המחלה כרסמה בהילה והיא השתוקקה להחלים,אבל ההתמכרות היתה חזקה והרחיקה אותה מטיפול.
שוב ושוב היא חזרה לחדר המיון של בית החוליםאיכילוב מחוסרת כוחות. הודות לפתיחות ולאהבה של רופאים ועובדים סוציאליים בבית החולים,הופנתה הילה בצורה מסודרת לבית החולים שמואל הרופא וטופלה בשחפת לתקופה של שלושה חודשים.נשות צוות הניידת יחד עם חברות ומתנדבות יקרות, ביקרו אותה בתקופת האשפוז כמעט בכלשבוע ובסל שלהן פינוקים מתוקים, תה קר, פיצה וסיגריות.
כשזכתה הילה בתעודה שמעידה על כך שאיננהמדבקת יותר, שמחה על כך שהיא יכולה שוב לחזור לרחוב ולטעום שוב "פת חומר".כך היא אהבה לקרוא לסמים שלה.
דירת החירום שוב היתה פתוחה בפניה והיאזכתה לחיות כמעט שלושה שבועות, חיי רחוב בטוחים, לאכול אוכל טעים, להתקלח בפרטיות,לישון במיטה עוטפת בחדר נקי ולבסוף גם לשחרר את נשמתה לבורא בשלווה.
הילה הותירה אחריה, שורה של עובדות סוציאליות,רופאות ורופאים, מתנדבות ומתנדבים. כולם וכולן רצו שיהיה לה טוב ושהיא תהיה בריאה ומאושרת.כולם וכולן ימשיכו לטפל בנשים ובגברים שמודרים ממערכות הבריאות והרווחה ולפעול למעןהקמת שירותי קלט חירומיים לאנשי רחוב המתמודדים עם תחלואה מרובה או תחלואה מדבקת, כילכל אדם מגיעה הזכות לבריאות, לכבוד ולחיים.
;){kind=link}