אני כותבת. לא תמיד הערכתי את הנטייה הזאת. לפעמים הרגשתי טרחנית, בפעמים אחרות הכתיבה פרצה ממני ואחר כך התביישתי לקרוא את מה שיצא. בתקופות מסוימות פחדתי לכתוב ולהיווכח באיזו אמת פנימית. הרבה פתקים וקרעי מחברות פוזרו בכל מיני מקומות בהם גרתי. היו שנים שכתבתי יותר והיו שנים של כתיבה רק לצורכי עבודה ולימודים. לא האמנתי ועדיין אני לא בטוחה שיש לכתיבה שלי ערך אסטטי כלשהו. לא מזמן חגגתי 40 שנה. אני לא יודעת אם זה הגיל אבל מצאתי שוב את המפתח לדלת הקסמים. זו המאה העשרים ואחת ובכל מקום יש לי מקלדת ואפילו Wi-Fi, אז חשבתי לזחול החוצה מהמגירה ולהקים לעצמי בלוג. מן Pop-up shop של השירים שלי ואולי של עוד כמה רעיונות שמתפתחים אצלי בפורמט כתיבה פחות פואטי. זה בלוג על בני אדם, אהבה, מוזיקה ומחאה (לאו דווקא בסדר הזה). אה ועוד דבר. יש לי קצת חומרים באנגלית. אף פעם לא הייתי חזקה באנגלית אבל גיליתי לאחרונה שהכתיבה בשפה זרה עוזרת לי לנקות מהשירים שאריות של מילים מכסות ושאר מלבושים מיותרים. אני לא מתחייבת להמשיך בכיוון הזה.. תכל'ס, אני לא מתחייבת להמשיך בכלל. ברוכים הבאים וברוכות הבאות אל הבלוג שלי. מקווה שתהנו.
אם אני לא מרוכזת ממש, קשה לי לומר במדויק כמה ימים אנחנו פה ביער. אנחנו עטופים מכף רגל ועד ראש בנוף צמרות עצי הג'ונגל והאוקיינוס אולי כבר שבוע? עשרה ימים? פחות?
מתעוררים עם הזריחה ונעים בתוך שגרת בוקר ארוכה הכוללת ארוחת בוקר, בהייה בנוף, ספרים, פירות טרופיים ועצלנות בשלל תנוחות.
(סט-אפ לתנוחת עצלן)
לקראת הצהריים זורמים במורד ההר אל עבר חופי גלישה מרובי צל כשהמוביל במושלמותו הוא החוף של מסעדת La Luna ב Playa Pelada.
זה מתחיל בזה שאלה ואני תופסות את השולחן הכי מוצל בחוף, ואורי ויפתח צועדים עם הגלשנים מעט דרומה, שם הגלים נשברים שמאלה כמו שאורי אוהב.
("חלומות" בזמן שאורי ויפתח בים)
הם גולשים שעה ארוכה כשאלה ואני משחקות "חלומות" (משחק מהמם, סוף סוף הבנתי את הקסם שבו) ואז יפתח הולך צפונה משם כדי לגלוש על גלים מצוינים שנשברים ימינה.
בזמן הזה, אורי ואלה הופכים לצוות "אוריאלה" ופוצחים בצווחות אושר תוך שהם רצים לים, להשתוללות משותפת שאת הקצב שלה מכתיבים בתיאום מושלם קצף הגלים וליבם הצוהל.
בשלב הזה אני נכנסת לעמדת ה"מצילה" חמושה במצלמה לתיעוד ובמשרוקית כדי לקרוא לילדים כשהם מגלים אומץ מוגזם ונסחפים לעומק.
(ילדים בין העלים)
קצת רקמה על שמלה או על חולצה, קצת נמנום, קצת משחקי קלפים וארוחה טובה עם הרבה מוחיטו ואז היא מגיעה. השקיעה. כלת השמחה, תופסת את קדמת הבמה הפסיפית ומקבלת מאתנו את מלוא תשומת הלב.
אם לשמש יש גוף ולב, הרי שהזריחה היא הגוף והשקיעה היא הלב, ולמראה שקיעתה של השמש באוקיינוס שלחוף החול השחור, מתמלא הלב בעצבות קלה. כל אחת והעצב שלה כל אחד והעצב שלו. מן דקת דומייה כזו בה נעצר שטף אירועי היום, וכל הגאוות, הטענות השדים והצחוקים מרכינים את ראשם נוכח הצבעים העזים, ויופי עמוק שוטף את האוויר הטהור וממלא את הלבבות באנרגיה מיוחדת המתאימה לשעות הערב.
זה הזמן בו אנחנו נפרדים מהים ופונים אל ההר, אל ביתנו שבפצ'ממה. קונים בדרך קצת אבוקדו וקצת ליצ'י ועוד קצת ממה שצריך בית החלומות שלנו לארוחת הבוקר שלמחרת.
מקלחת ארוכה בחדר רחצה נטול קירות ומשופע בריח של יער ואנו מוכנים לצלול לתוך הערסלים וכסאות הנדנדה שבמרפסת העץ. הילדים נרדמים בכל מיני מקומות בבית ואנחנו מצוידים בפנסי ראש ובבירה צוננת, קוראים את הספרים שלנו ללא מפרע.
יפתח התאהב במלחמת העולם השנייה של אנטוניו ביוור. הוא מוצא שוב שההיסטוריה מעניינת אותו יותר מכל עלילה או פיקשן, כי אין בה חורים של סיפור מדומיין. היא אמיתית, נוקבת ומרשימה ברישות הפרטים ובעצמתם. אני להבדיל, חיה על דמיון ונושמת חוסר דיוק ולכן אני מתמכרת לאיטי ל"צאקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו" של הרוקי מורקמי.
זאת השגרה שלנו בזמן האחרון ויש בתוכה רגעים מרגשים ואפילו רגעי שיא, אבל עוצמתה טמונה דווקא ברגעי המעבר הארוכים, הטבולים ביער הצפוף שהפך להיות ביתנו ובאיזשהו מקום בתודעה, היה ביתנו כבר פעם מזמן.
(מבט אל היער מחדר השינה)
והיער? היער מציע לנו אין סוף מופעים אור-קוליים. שלל חיות, עופות וזוחלים ממלאים את היום-יום שלנו בעניין ובהפתעות. אתמול בבוקר למשל, יפתח ואני התעוררנו מרעש כנפיו וציוציו של יונק הדבש שהלך לאיבוד בין קורות העץ של תקרת הבית והכילה שמעל מיטתנו. צעדיהם הממהרים של הילדים על ריצפת העץ החורקת בחן ותחינותיהם שנציל את הציפור המסכנונת, השלימו את ההתעוררות ופתחנו את כל החלונות אל היער. היונק מצא את דרכו חזרה אל החופש ואנחנו מצאנו שוב שעשוע בנהמות הקופים.
הקופים כאן פשוט מברברים כל היום. אני לא יודעת איך יצא לתוכי שם של דברן. התוכים פה נזירים שתקנים לעומת הקופים. היתרון בקופים הוא שהם לפחות ישנים בלילה וזאת להבדיל מבעלות הכנף, השממיות והצרצרים. כך או כך, התרגלנו להירדם ביער ואנחנו מקבלים את החיות שבו על קולותיהן והליכותיהן באהבה... רק שבליבי ישנו חשש של ממש, אולי רק חשד לחשש, שברגע בלתי צפוי וללא כל הכנה... אתקל בו. בנחש.
אבל נניח לחששות ונעבור להמלצות:
Buon Apetito Italian Cafe' – PlayaTamarindo, Guanacaste
אחרי שחקרנו את חופי האזור מסן חואלינו דרך אוסטיונל בואכה נוסרה, השווינו מחירי גלשנים והתייעצנו עם טובי המומחים, החלטנו לנסוע לטמרינדו לקנות לאורי-גל גלשן. בדרך שארכה בסך הכול שעה, עברנו בחופים טרופיים עשירים בעצי קוקוס וביקרנו בכפרים יפיפיים כולל פלייה נגרה, הי משפחת וינשטיין :-) לבסוף התגלגלנו לטמרינדו. ת'כלס, אם אתם לא חייבים לקנות גלשן, אין סיבה ממש טובה להגיע לכאן. הכול כאן יקר ומלוקק וחם ולא ממוזג וגדוש בתיירים צעירים מפוצצים בהורמונים ובמבטא אמריקאי וכנראה שגם בהרבה כסף. אבל אם כבר נקלעתם לשממה הזו ואתם רוצים לצאת סחים, ישנו נווה מדבר אחד ראוי לשמו, בו אפשר לנשום לרווחה. ב- Buon Apetito תמצאו אחת ואחות שהביאו הישר מסיציליה את המתכונים הסודיים של סבתא שלהם, לספגטי מסוגים שונים, פיצות וסנדוויצ'ים עשירים, כאלה שאוכלים עם סכין ומזלג וכוס קפה משובח כמו שאפשר למצוא רק באיטליה. החלל הקטן, כתום וממוזג. כן ממוזג! וזה נפלא.
(צמד האחים שמנהלים את בית הקפה האיטלקי)
וכן, אורי חתם את שבוע היומולדת בגלשן חדש מתוצרת הוואי שנקנה באחת מתוך 15 החנויות בהן הוא הסתרך אחרי יפתח (עמד בזה בגבורה) כדי להשוות מחירים.
(פסאג' של חנויות גלשנים. יש הרבה כאלה בטמרינדו)
האירוע התרחש בדיוק שבוע אחרי שהילד חגג את יום הולדתו בבוקרו של יום במיאמי ארצות הברית ובערבו בסן חוזה קוסטה ריקה. די הרבה לשמגג בן 11 הא? חמסה עליו. כדי לתת לילד פרופורציה, מוכר הגלשנים סיפר, שבגילו של אורי הוא קיבל ליום ההולדת עוגה.
(אורי והגלשן החדש)
La Luna Playa Pelada Nosara
לה-לונה הפכה להיות ביתנו השני אחרי הבית של אמרה ורסנה בפצ'ממה. איך שלא יהיה ולאן שלא נלך, בשעת הגאות (15:00 בערך) אנחנו מגיעים לכאן. כן זה בעניין של הגלים, אבל גם השהייה בחוף ובמסעדה המושלמת, העצים הגבוהים, הצל והשמיים - כל אלה יחד תורמים לקסם הזה שנקרא לה- לונה. אני חושבת שהתמונות אומרות הכול:
(לה-לונה)
(החוף של לה-לונה)
(הילדים רצים לחוף של לה-לונה)
(ברות המזל שגרות בלה-לונה)
(עם הכלבלב החמוד שלהם)
(בר מזל שגולש פה כל יום)
זהו בינתיים. קוסטריקה מחייכת אלינו ואנחנו משתדלים להחזיר לה יחס חם. מפרידים אשפה, נוהגים לאט, מברכים ב- HOLA את כל הקוסטריקנים הידידותיים שנקרים בדרכינו ומקווים כמו תמיד לשלום עולמי, חיים בכבוד ושוויון בין המינים. עד כאן מהכוכב הירוק, ניפגש בקרוב.
חמישה ימים מאז שעזבנו את הארץ וכל כך הרבה קרה... תל אביב, פאריס, מדריד.. אוח מדריד, כמה שהיא יפה! אינפוזיה של סנגרייה, חום של מדבר, מזגן מקולקל, עוברים למלון אחר. טאפסים, ועוד סנגרייה, ארמון המלך, טיול מפתיע בפארק מהמם (Parque del Retiro) מניפות, סנדוויצ'ים פצפונים טעימים, פאייה פירות ים, טלפונים לארץ להתעניין מה עם סבתא, טיסה למייאמי.
(הראש מיפו המניפה ממדריד)
טסים, טסים, טסים – נוחתים! בום! תור של שעתיים וחצי שלמות עד לאימיגריישן... אמריקה? שדה התעופה של מייאמי פשוט לא מכיל את עומס המבקרים. לילה קצר במלון של שכונת שדה התעופה וארוחה מעולה ב Catch of the Day, מומלצת בחום למרות הרמיזה הסקסיסטית בלוגו.
בוקר, ניסיון לא מוצלח לצלצל הביתה וממריאים בפעם הרביעית אל יעדינו הנחשק – קוסטה ריקה. כבר מהחלון בשורה האחורית של המטוס, התעלפתי על הנוף. הרים גבוהים מג'ונגלים בצפיפות וכתר ערפילים עוטף אותם כמו צעיף קל, גאיות מוריקות והחיוך על פניו של אורי-גל, למראה כל היופי הזה. "זה חלום אימא!" הוא אומר, ואני נאנחת מרוב אושר.
נוחתים. תור ארוך לאימיגריישן (אבל מהיר יותר מזה של מייאמי), שוכרים רכב, מחפשים חנות לקנות בה כרטיס "סים" מקומי לטלפון רק כדי לברר מה שלום סבתא. הדופק עולה, יש לי הרגשה שזה נגמר ואני רוצה כבר לדבר עם אימא שלי. חבילת האינטרנט המקומי משלבת להילוך ראשון ומטר של צפצופים מסוגים שונים ממלא את מכשיר הטלפון שלי בהודעות והתראות.
"יעלי, סבתא נפטרה", אני מזהה מיד ומחייגת לאימא שלי.
יפתח מנשנש בוטנים מסוכרים והילדים מלקקים מולי גלידה מקומית, חיים כל-כך (בלי עין הרע) ושמחים על ההתחלה החדשה ומן העבר השני של קו הטלפון, החיים של סבתא הסתיימו. סבתא שלי. בליבי כבר נפרדתי ממנה שבוע קודם לכן כשביקרתי אצלה והיא כמעט כול הזמן ישנה, אבל הידיעה שגופה המצומק, חסר נשימה וששוב לא אראה את עיניה המצטמצמות כשהיא מחייכת אלי באהבה... הידיעה הזו מכאיבה ובלתי נתפסת באותו הזמן.
תודה סבתא אהובה שלי על שנים רבות בהן היית בשבילי אדמה טובה לגדול מתוכה. תודה שטיפלת בי כשהייתי חולה או סתם כשהייתי עצובה, ששמרת עליי כשהייתי קטנה בזמן שאימא הייתה בעבודה, שבישלת לי, שסיפרת לי סיפורים על סיביר וביאפרה כשהאכלת אותי, שלימדת אותי את לוח הכפל, שליווית אותי לגן ובחזרה, שלקחת אותי לשיעורי פסנתר שעשית לנו ליל סדר וארוחות בימי שבת בצהריים, שנתת לי כסף לקנות לאימא מתנות יומולדת, שישבת איתי במרפסת, שנתת לי לרדד את הבצק של הקרפלעך, שהכנת לי לביבות עם סוכר, שתמיד חיכתה לי לחמנייה טרייה בארגז הלחם שלך, שקיבלת אותי כמו שאני, שתמיד היה לך חיוך בשבילי, שקראת לי יעלינק'ה, שהיית בעדי. תמיד תמיד בעדי.
סליחה שלא תמיד הייתי סבלנית. סליחה שלא תמיד הקשבתי לך. סליחה שבשנים האחרונות לא באתי לבקר אותך הרבה. אף פעם לא התלוננת על זה אבל אני יודעת שיכולתי להתאמץ יותר. סליחה סבתא שאני לא כאן עכשיו. אוהבת אותך לעולמים ולא אשכח אותך אף פעם.
והחיים שלנו ממשיכים. ספונים בג'יפ השכור שילווה אותנו בשלושת השבועות הקרובים, אנחנו מנווטים את המחשבות שלנו ואת הדרך המיוערת לפינינסולה (לשון יבשה) "ניקוייה" שם מחכה לנו בית חם. אבל עד שנגיע לבית של אמרה ורסנה (זוג מפצ'ממה איתם החלפנו בתים) מחכים לנו בדרך, פקק ארוך מנשוא שהתפתח בעקבות תאונת דרכים (נאחל החלמה לפצועים), שנת לילה במלון דרכים מעוך, התעוררות מפתיעה ב 4:00 לפנות בוקר בגלל הג'ט-לג, ארוחת בוקר טעימה, נסיעת בוקר לאורך הפינינסולה וניסיון לא מוצלח למצוא את הצבים הזאטוטים שבקעו מביציהם לילה קודם בחוף "אוסטיונל".
אז עם הצבים לא היה לנו מזל (הפעם) אבל מצאנו גלים מושלמים וחלקים כמו בירה צוננת וחול שחור ואגוז קוקוס בגודל של הראש של אלה :-)
פצ'ממה היר ווי קאם!
סבתא אהובה, המשיכי ללוות אותנו מבעד לעננים בטיפות הגשם הטרופי, בשריקות הציפורים וברוח השקטה המרעידה את צמרות עצי היער.
(הנוף מהסלון, מהחצר, מחדר השינה ומכל מקום בעצם. במציאות זה גם זז, מזמר, נרטב בגשם ומואר בשמש)
הספירה לאחור החלה. עוד יומיים בארץ וטסים לקוסטה-ריקה.
אני מודה שהפעם הימים של לפני הטיסה מהולים ברגשות מעורבים. אורי פגש בסטרפטוקוקוס ממזר שהתיישב לו בלוע והאנטיביוטיקה שהרגה את מושבת החיידקים הרגה לו גם את התיאבון והוא די חלש, מבודד בבית ומשועמם אש. את אלה הרחקנו לחברים ולאימא שלי כדי שלא תידבק ולא ראיתי אותה מיום ראשון :-( ... סבתא שלי נושמת את נשימותיה האחרונות בפעם המי יודע כמה, אבל הפעם היא כבר כמעט ולא אוכלת או שותה... גל פשעי שנאה מטורפים פורם עוד חוט שקושר אותי לכאן ולא צריך לעזור לי מידי בפרימה הזאת, כשאני עם הפנים החוצה..
אבל בתוך כל זה, המזוודות מתמלאות ותיקי העלייה למטוס שעשו קואליציה עם יפתח מתווכחים איתי מה לקחת ומה לא, המצלמה נטענת, העדשה מתפקסת והלב.. הלב נפתח ומתרגש ומדמיין תרחישים מגניבים לרוב.
בית קסום ביער, שיעורי יוגה, טיולי לילה לאור ירח, חוף טרופי, עצי קוקוס, גלישות בוקר, גלישות בין ערביים, הרי געש, רפטינג וקנופי ביערות גשם.. כל אחד מאתנו נמשך לתמונה אפשרית מהסוג חביב עליו, וארבעת הלבבות שאוהבים כל כך לטייל יחד, נפגשים לפעימה משותפת המייחלת אל הבלתי ניתן לחיזוי.
בחודש הקרוב תקבלו זר חוויות והמלצות מהמסע שלנו לכוכב הירוק, מקווה שתאהבו את זה.
שמרו על השפיות ועל עצמכם/ן.
Pura vida
(נ.ב. ענת, כן את, הפיירקס על השולחן בחצר האחורית, ורחלי, כן רחלי :-) התיק של רום גם שם! נשיקות)
אני אוהבת את החופש הגדול. כמו כל הילדים והילדות חיכיתי מידי שנה עם מחברות מרוטות, ספרים בלויי עטיפות וקלמרים מלאים בחידודי עפרונות, לשריקת הסיום של שנת הלימודים. השקע הברומטרי המסורתי כבר התיישב מעל רצועת החוף והזיעה של תחילת גיל הנעורים לחשה לחישת זהב מזדחלת לשמלות הכותנה וחולצות הבטן, להסתדר בשלשות ולחכות לי יפה יפה בארון, כשאתעורר ללוח זמנים לא מוגדר.
כמה אהבתי את הימים האחרונים של הציפייה לחופש הגדול ועוד יותר מהם, את החופש הגדול עצמו. שנים ארוכות לאחר סיום בית הספר התיכון, חייתי חיים של בחורה צעירה ו"חופשיה" בעולם של ה"גדולים", חיים שלא כללו את החופש הגדול והמתוק. והינה כאימא לילדי בית ספר, אני שוב מקבלת את חופשת הקרטיבים והים בענק. הילדים שלי מטורפים על הקיץ ובמיוחד על יולי אוגוסט וכשהילדים שלי שמחים גם אני שמחה, כשהם בחופש גם אני בחופש. כמעט ולא מוטרדת מהעניין הזה של "סידור לילדים", כי כשהלב חופשי הדברים נוטים להסתדר מעצמם.
אז אולי בגלל שהלב חופשי ומסביבנו אווירה של קיץ ושחרור, חלמתי לפני כמה לילות שאני מסתובבת בנמל יפו ונתקלת בחנות של ציוד Outdoor שנקראת "אסקפיזם". מה תגידו על הקופירייטינג? חלומי הא? ובחלומי, אני פוסעת אל תוך החנות המעוצבת בפשטות, סקרנית כל כך לגלות מה יש בה.
"אסקפיזם" סיפקה לי ולקהל המבקרים אווירת מטיילים מסוג אחר. היו בה פרטי הלבוש והציוד הרגילים המיועדים לטיפוס הרים, גלישת גלים, צניחה חופשית, רכיבה אתגרית ומחנאות, אך בשונה מבכל מקום אחר, הם היו מונחים על גבי מדפים ששייטו באוויר. כן כן, מדפי עץ יפיפיים וכבדי נוכחות, נדדו באוויר של חלל התצוגה.... וחלל התצוגה עצמו, התרחב והתכווץ באופן שהתאים את גודלו ומהותו למתהלכים בחנות. בחיי.
"אסקפיזם" שלבה עיצוב שנתן ביטוי מוחשי לחוויית הטיול והשוטטות של האדם בעולם. בשונה מהמהות האסקפיסטית הקלאסית עבור מרבית בני האדם, מהות המעודדת בריחה מהמציאות, חנות הקונספט של חלומותיי דווקא חיברה את המבקרים בה לתוכן פנימי. למשל, כשהתקרבתי לאזור התצוגה של גלשני ה"קיט סרפינג", הם הזכירו לי פתאום סדיני טריקו נמתחים על מיטת תינוק. וראו זה פלא, כשנגעתי במפרש המתוח, התחושה של הבד שמוללתי בין אצבעותיי היתה של בד טריקו רך ונעים, בדיוק כמו סדין New born.
וזה המשיך. על מדף סירי הפויקה עמד סיר שחור בגודל בינוני. משהו במראה שלו קרץ אליי והתקרבתי. הרמתי את המכסה, ולתדהמתי גיליתי בתוכו תבשיל מהביל המשלב אורז עדשים והמון ירקות שורש. הריח המשובח התפשט ברחבי החנות ולפני שהספקתי לומר "כיפאק היי", מפה צבעונית נפרשה ברוב הדר על אחד המדפים התלויים, שהנמיך את עצמו בתעופה איטית לגובה המותניים. יד נעלמה חילקה צלחות פח מבהיקות לאורחים הנדהמים שנראו לרגע כמו חבריו של הרי פוטר מבית הספר לכישוף ולקוסמות "הוגוורטס" בארוחת ערב שגרתית. מהססים ומחייכים התגודדנו סביב השולחן המאולתר ונהנינו מכל ביס. בירה צוננת ליוותה את הארוחה הבלתי צפויה, ושיחה מעמיקה על חוויות משיטוטים בעולם, התפתחה ביני ובין מכריי החדשים.
התעוררתי מהחלום מוצפת במחשבות טובות על חופשוקסם. אם יום אחד העולם באמת יהיה מקום טוב כמתבקש, בוודאי תמצאו אותי מנהלת חנות כזאת. "אסקפיזם". כל כך מתאים לי. ועד אז? עד אז הבריחה שלי מהמציאות, הבריחה שמחזירה אותי הכי פנימה שאפשר, היא הבריחה למוזיקה.
(הצילום מתוך דף הפייסבוק של "רוזא")
לאחרונה פגשתי מוזיקאית ש"עשתה לי את זה לגמרי" ואני שמחה מאוד לבשר שהיא משיקה בימים אלה ממש, אלבום חדש. קוראים לה ורד דקל. ורד היא ראש המחלקה הווקאלית הרב-תחומית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים וידועה בעיקר בתור זמרת ג´אז ומלחינה. ורד נראית כמו אישה רגילה בגיל שלי, אישה שנניח נוסעת איתי בכל יום ברכבת לעבודה, ממתינה כמוני בתור לקנות באטליז בשר טחון לקציצות ולוקחת כמוני את הילדים לים, לזלול סנדוויץ' ופירות מול השקיעה במקום ארוחת ערב..
(הצילום מתוך דף הפייסבוק של "רוזא")
אבל ורד היא לא סתם אישה רגילה. יש לה פס רוחב כחול בשיער וזו רק עדות חיצונית קטנה לג'ננה שיש לה בראש ובלב. כן, לורד יש לב חופשי וכשהיא מרכיבה את "רוזא" יחד עם זיו מורן על הגיטרה האקוסטית וקרן טפרברג על התופים – אז ברור לכולם שמדובר בקוסמת אמיתית.
לפני חודש הייתי בסוף שבוע משפחתי ב"כליל". בערב קפצנו לבית הקפה המקומי, כי אמרו שיש מוסיקה טובה. "אחת ורד, מנגנת שם" אמרה לי חברתי תמר. תאמינו לי, אם הייתי יודעת עד כמה היא טובה, הייתי מתייצבת שם כבר בבלאנס. הערב הזה, עם ההרכב "רוזא" בהובלתה של ורד דקל ה"Rose והאגדה", היה עבורי הפתעת החודש. באתי ל"אסקפיזם" אבל ורד חיברה אותי הכי עמוק שאפשר לאישה שבי, לאימא שאני, לילדה שהייתי ולנערה שעוד בועטת אצלי בקירות הלב.
כך כותבת ורד בשירה "אני קטנה מאוד":
"...אני רכה מאוד ועשויה ילדים ילדים סך הכול זה גוף, עצמות ודם ופחד שממלא אותי כך שאם תרים מבט ברגע של דיבור ישיר תראה את החלום את הדמיון והרצון שמבקשים להיות חופשי..."
כששומעים את השירים של ורד עטופים בלחנים המדויקים והאווריריים שלהם, הלב נפתח. קרן טפרברג התמנונית שולחת ארבע גפיים לכל קצוות הקשת ומפיקה מקצבים נהדרים שמהדקים את זיו הגיטרה והסינטיסייזר לכדי יצירת רוק מקורית ומעוררת השראה.
איזה כיף היה בהופעה של "רוזא".
הינה טעימה:
ממליצה בחום לרכוש את האלבום וללכת להופעות של ההרכב הרענן. לא, היא לא משלמת לי ואנחנו אפילו לא מכירות. פשוט התאהבתי ואני אוהבת לפרגן.
אז שיהיה קיץ מלא בכל טוב, ואם כבר אסקפיזם – אז עם הרבה מוסיקה טובה.
Summer is here. On the closest circle that surrounds me, everybody already got their first tan, sandals, graduation parties and nice mileage to the grocery store for ice cream. On the wider circle there is a cultural war, people in survival, fragile coexistence and another war on the horizon, a war I wished will not occur.
Some how the heat and scandals which keep falling on us, combined with a constant concern for the future of our life as part of the faltering "Zionist project", totally dried my creativity. But there is one story that asking to be written for a long time. Perhaps because it took place 15 years ago in Costa Rica and perhaps because I'll travel myself to Costa Rica in a month - it's my time to write it. In fact this is the story of my partner Iftach. The story that made me fell in love with him 14 years ago. This is incredible story about one of the breathtaking adventures that had happened to him before he knew me.
(learningto surf)
At the summer of 1999 Iftach and Yuval left San Diego USA for a bike trip in Central America. It was the last trip of their bachelorhood. Another bike trip inaddition to the one they had a decade ago in Africa, but this time they felt that time was running out. In another year or two, they will probably be somewhere else, far away from this scene.They were right.
(Aslong asthey had acamera)
For along wild year they traveled across the southern continent and surfed waves. They fell in love with girls, moved on, and again rode their bikes to the sunset, just the 2 of them, sharing dreams about the next unknown destination. At some point they settled down in 'Dominikl' Costa Rica, a magical peaceful surfing beach. They spent their time running their pleasant routine that made up of as mall cabin on the Pacific Coast, morning and evening session of surfing, beer, siesta and long conversations about little things.
('Dominikl')
Perhaps it was this silence of 'Dominikl' or maybe not, but Iftach missed Rosemarie whom he met a few months earlier in Mexico, so he decided to cut the trip in favor of visiting her in Montreal Canada. The plan was to re-unite with Yuval a month later, in Bogota Colombia, in a very specific guest house which I'll describe later. Tomer (a good friend of both) was also supposed to join the boys in Bogota, so before Iftach launched from San Jose, Costa Rica to Montriaol Canada, he tied up his bike in a safe place, and didn't forget to prepare a power of attorney in case Tomer will need the vehicle. Tomer eventually found another way to reach Bogota, and Yuval had his own journey too, but the journey that stands in the center of this story belongs to my Man.
(7days track from 'Sun Jose' to 'Bogota')
After a romantic month with his Canadian girl Iftach landed early in the morning at 'Sun Jose'. Immediately he took a taxi to the guesthouse, in which he left hisbike. He was so happy to find his bike in an excellent condition and he evennotice that the headlights are grandly smiling at him… An itch for traveling, swept him to the fingertips and he started the DR650 with decisively kick.
Two daysof crazy ride and he arrived to Panama Canal. Long 860 kilometers glued his hands to the motorcycle handlebar and except quick night stop; he rode and rode and rode and rode.
"I do not remember anything from this way" Iftach said. "My mind was occupied with possible scenarios that may be waiting for me in the 'Dorian Gap' bypass".
Me: "'Dorian Gap' bypass?"
Iftach: "We heard about the 'Dorian Gap' before our journey. I knew it was a wild region between Panama to Colombia full with im-passable jungles, preventing (maybe) drug trafficking between South America and the US. I knew the only way to crossit was by the sea, but there were no regular boat lines between Panama and Colombia".
He was tired but continued his riding from the Panama Canal towards the port city 'Colon'. He reached 'Colon', just before the sun went down and enter the yacht club wishing to find a ride to Columbia.
"'Colon' port city is a very tough place, no matter what you do; you'll be robbed for sure", says the “Lonely Planet”. The Yacht club was considered arelatively safe place due to the fence that surrounded it, but the expectation from the yacht's people turned out to be exaggerated when he sadly realized that noone was planning to sail to Colombia the next week. Having no choice, he returned to the city ('Colon') itself.
('Colon')
In the dark,'Colon' looked brutal and dirty, like the Bronx in its “glory” days. At the bedbug's hotel he felt quite alone and the concerns for the bike he left behind at the yacht club, did not improve his situation. In the morning, the city did not look any better, but Iftach is an optimistic guy, not to say determined, and it was clear to him that he will crack this nut and tomorrow or the day after, he will drink a cold beer with his friends in Bogota.
So he was snooping around the harbor trying to find a ride on a boat to the shores of the cocaine land. After two hours it turned out to be a waste of time. Just before he desperately kicked an empty soda can, an interesting spectacle was revealed to him.
A ship docked in the port, and few guys unloaded a road motorcycle from it. A man who looked like a foreign tourist was waiting for the motorcycle on the dock with worried facial expression. Iftach approached the man and introduced himself. The man was a Spanish tourist. Iftach felt that this is probably a good sign.
I wouldbe happy if I could give this Spanish tourist a name here, since he will take quite central place in the following lines, but Iftach of course, forgot the name long time ago. Nevertheless Iftach remembers well, that he was a fart, useless, not resourceful and that the fact his mother tongue was Spanish was not helpful at all!
The Spanish guy told Iftach about his intentions to travel to Colombia, and that he also did not find a ship that sailed there. So with no other choice, he took a lift with a ship from Colón to one of the islands along the way, a football field size island, settled by one family only. He got stuck on this tiny island for 7 nights and wasn't able to get a boat lift to his destination.After a week he finally managed to come back to 'Colon' and now he is here again. Lost and hopeless.
(football field size island)
This story was not the story that Iftach dreamt to hear, but he decided to tie his destiny with the strange Spaniard and hoped that together they will multiply their potential and reach Colombia soon and safe. After another night at the bedbug's hotel, they found a medium size supplies ship loaded with tobacco, alcohol and small electric products, indifferent captain and a reasonable appearance crew – all of them on the way to Colombia. For 200$ per passenger and his bike, Iftach and his Spanish companion were welcomed aboard.
Within an hour Iftach got seasick and spent most of the time lying on the side with a whispered prayer to vomit a little less and arrive to the land. One of the crew members felt sorry for him and gave him his bed in his room at the back of the ship. It was better than the unstable deck but didn't cure the disgusting nausea.
(magical tropical island)
A day and a half of this nightmare and the ship docked on a shore of a magical tropical island. Iftach and 'Sancho Pancho' were so happy having this break from the cruise,they jumped into the crystal clear water and swam to shore. They collected some coconuts, and relaxed on the white sand. After a while, the captain called everyone back to the ship to dock it neatly on the harbor.
Iftach: "Before we managed to dock in properly, few people came from the village and talked with the captain.I did not understand what they were saying and the Spanish guy could not explain a thing. Suddenly the captain turned to me in English and said 'We need to come with them to the village'! He seemed impatient and I did not understand why. Without a doubt this incident delayed us, but hey, 'Life is What Happens to You While You’re Busy Making Other Plans' isn't it?" (Lennon).
"We came to the village and gathered under a huge rotten cabin" Iftach continued his story. "Inside, while lying in their hammocks, the three village elders examine me and 'Sancho Pancho' with furious eyes. We were accused of stealing coconuts."
Me: "What?"
Iftach: "Yes. They put us on trial and the judges were the 3 comedian on the hammocks.They expected us to pay a fine of 400$ for the coconuts we collected from their land."
Me: "Did you pay the money?"
Iftach: "What do you think?"
Me: "Who am I kidding ... Of course you didn't pay ..."
Iftach: "I demanded to be judged only with an Israeli consulate representative next to me. I didn't know the name of the country I'm in, but it was my mantra: Israeli Consulate ... They did not understand what I was talking about, but they realized that I am stubborn.
Me: "Ho yes! I know that", I smiled.
Iftach:"After arguing and shouting, they agreed to lower the fine, but I didn't agree to pay a cent. I just wanted an Israeli Consulate! Finally, the captain paid 50$ instead of me and we ran away back to the ocean".
Me: "amazing!! Did you take some coconuts with you"?
Iftach: "At that time, it was not funny... The ship moved and I continued to throw up. Just before sunset we were really close to Columbia. I saw the coast line at the distance, winking at me in the dark.
I do not know from which direction it came from, but all of a sudden, several people on a speedboat, surrounded us while shouting like crazy in Spanish. Our captain yells at them all sorts of things back and the sea around us was painted with circles of white foam.
For amoment I thought they were friends of the idiots from the coconut's island but then the ship began to move forward towards Colombia and stopped in front of a natural big bay. No trace of a port. We were stuck in the sea for hours, maybe until midnight. We were covered by darkness and it just hit me: I was actually on smuggler's boat. The Spanish man was standing next to me, helpless as usual, but now he was also shivering.
A giant wooden boat with a small engine broke through the thick air. The crew began to throw commodities into it, as the sea around us was rough and stormy, so the boats repeatedly banged each other like two drums. The captain jumped to the wooden boat and disappeared with it. They kept throwing equipment and goods into large paddle boats which came empty and sailed away to the coast heaped to capacity.
Boats continued to come, one after another, and soon there won't be any goods to transfer from the "mother boat". I began to realize the size of the horror: they intend to unload my bike this way too… Or maybe not... I asked the crew how they plan to get us off the boat, and they said that there is no way to transfer us to the land and that we are coming back with them to Panama".
Me: "I think I am experiencing a nervous breakdown…"
Iftach: "I was already bald back than but I grabbed my imaginary hair and screamed: nnnnnooooooo!!! I'm not returning to Panama."
Me: "the captain?"
Iftach: "The captain was the only person I could talk to but he fucking vanished with the first boat, and no other crew member had any intention to help me.
It was already 03:00 A.M and we were lucky to bump into a normal guy and for a little more money he was willing to help us. With few bags that were still left on the boat, we built construction of a slide. We waited for the perfect moment that the paddle boat will rise high enough to the 'mother boat' direction, and at the precise moment I shouted with all my hart: "push!!!" and the crew pushed my bike down. In the same way we rolled Sancho Poncho's bike, and wes ailed to the shore of Colombia".
Me:"Awesome!"
Iftach: "At the shore we found ourselves in a pretty big muddy area. We got out the bikes from the mud while still having no clue about where we are. We turned to the right and started to ride in a rough dirt road about an hour or so, until we reached a town. We entered the first guest house we found and went to sleep.
First thing in the morning, we rode to the official port of the area and made up a story about arriving the country in the middle of the night and finding no body that can stamp our passport. Surprisingly, they believed us and we got an official stamp of the Colombian border police. Now we are officially in Colombia. The only thing was left to do was to reach Bogota
Me: "And to get rid of the Spaniard ha?"
Iftach: "yes"! Said Iftach, and smiled at me for the first time since he started telling me this story.
"We knew there were two ways to reach Bogota", Iftach continued. "The long and safe way and the shortcut that runs through the area of the rebels. I asked the Spaniard for his plans and he naturally chose the safe way. Under the influence of last night's adrenaline, and motivated by the desire to get rid of this hump, I choose another adventure and ride to the rebels and their opium fields".
Me: "I'm so happy that we were not a couple back then, because that was the moment we probably break up."
Iftach: "now? I think it would have happened much earlier."
Me: "earlier I would not dare."
Iftach: "After an hour of riding at top speed, I reached a road completely blocked with mud. I found some local people and convinced them to lift my bike over the mud barrier. We bypassed the mountain of mud successfully only to find another "mud hill". It seemed that a Colombian goddess just pooped on my way, and now she is laughing at me from above. It was discouraging. The locals were wonderful and helped me carry the bike again. I thanked them and continued on my way. 30 minutes of free ridding and I was stopped by soldiers at an “IDF” checkpoint. The soldiers told me that if I continue on that road, there are two possibilities: one, the rebels would kill me, two - rebels would kidnap me.
'It is better for you to go back', they suggested out of sincere concern. I explained them that there is no way I'm returning and they recommended me to hold cash in my palm, which might help when I ran into the greedy rebels".
Me:"Jesus Christ!"
Iftach: "I took a deep breath and some bills in my hand, turn the bike on and started the ride of my life. I rode like I never rode before. I rode without slowing down, without blinking, without stopping to eat or to pee. I rode the endless fields of opium and people who wore uniforms and waved me on the way looked like toy soldiers. Because I rode so fast, they did not have time to think about whether to arrest me, or shoot me or throw a grenade over me. I just ignored them and “flew” towards my destination. I rode for hours, I even don't know how many. At the evening I collapsed into the first bed I found in Medellín and with the crack of dawn I continued to Bogota".
Me: "waaaaoooow".
Iftach: "Tomer & Yuval were already waiting for me for a few days in Bogota. Each of them also has quite a journey up to this delusional place called 'iftach's house' (notoriously Guest House established by an Israeli guy in Bogota). I'm not sure you want to know what was going on in this Guest House, but from then on, it was quite happy", said Iftach and a big smile of pleasant memories spread across his face.
To conclude.... it's all about timing. No matter where we would meet during that week, Iftach and I, we probably wouldn't connect, as we did at that moment 14 years ago, while Iftach told me this story in retrospect and left me open mouthed and dazzled. We're a bit like the big boat and the paddle boat, cradled in a stormy sea until a rare moment we both accurately reached same height and created the unpredictable.
(Iftach telling methis story14 years ago. Photographed by Michal Basevich)
"אני לא יכולה לסבול את זה" אמרה רני "אדם שעשה כאלה מעשים הופך להיות חבר כנסת וחבר בוועדות הכנסת ואישה שלמרות כל הקשיים נחלצה מהזנות לא יכולה להיות קופאית בסופר בגלל רישום פלילי שמשהו כמו אורן חזן הפיל עליה?!". רני אמרה את הדברים האלה בכעס, ובקול גדול עד שערותיה הארוכות סמרו בניגוד גמור לכוח המשיכה של כדור הארץ.
רני היא שותפתי למסע למיגור הזנות ולטיפול בקורבנותיה בעשור האחרון, והסיפור הזה של אורן חזן מטריף את שתינו עד כדי כאב. זה לא רק בגלל שמדובר באדם פשוט עם דפוסים של עבריין צעצוע ששיחק לו המזל והוא הפך להיות ממלא מקום יו"ר הכנסת ואפילו לא בגלל שהחיוך שלו מתנוסס בכל פינה ומזכיר לנו עד כמה השיטה דפוקה והמערכת רקובה. זה מרתיח אותנו, בגלל שבמציאות שלנו עדיין מילה של גבר, חזקה יותר ממילה של זונה.
הנה, ראו מה אמר היום עורך דינו של אורן חזן לידיעות אחרונות, על אותה מנהלת מועדון החשפנות: "אורן לא מכיר אותה. נקודה. מה היכולת שלנו לדעת אם היא קיבלה כסף על הצילום ואם היא אמינה בכלל?". הערב, מוסיף חזן בטוב טעם: "זה ניסיון חיסול, ממתי אנחנו מאמינים לזונות ולנרקומנים?".
(צילום: מוטי קימחי ynet)
הטיעון אותו שולפים בטבעיות אורן חזן ובא כוחו, נשען על אחד האוטומטים הכי חזקים ביחס לנשים בזנות – הן לא אמינות. מה כבר שווה מילה של זונה הא? נשים שנותנות ככה שגופן יחולל, שמוכנות למכור את עצמן למרבה במחיר, מה הן שוות תגידו? מה הן באמת שוות כשיש להן כזה חיוך פתייני על הפנים? נשים שנהנות מזה שעוברים עליהן 20 גברים בלילה, נשים שבוחרות בזנות מבין שלל אפשרויות ואחר כך גם מתקדמות ב"עסק" והופכות להיות "מאדאם בורדל" או מנהלת "מועדון חשפנות". זונות. איך בכלל אפשר להאמין להן?
במציאות העבודה של רני ושלי בניידת לנשים בזנות של מרפאת לוינסקי, אנחנו פוגשות בנשים אמיתיות. נשים המעוררות את האמון, האהדה והאמפטיה שלנו. הניידת חונה מחוץ לבניין דירות בלב העיר ואנחנו מטפסות לדירה שהוסבה מבפנים להיות בית בושת. הן נועלות את דלת הכניסה מבפנים ואנחנו יושבות ביחד איתן בלובי או באחד החדרים הפנויים. בכלל, הלקוחות יכולים להישאר בחוץ, כי עכשיו הן מתפנות אלינו ודרכינו הן מתפנות לעצמן.
את פניהן מעטר מבט רציני עד קודר ודרך האיפור אפשר לזהות את קמטי הזמן, הדאגה והעצב. רובן אימהות חד הוריות שהגיעו לזנות בלית ברירה. בילדותן או בצעירותן הן חוו פגיעה מינית וניצול שיטתי שכמו תפרו את גורלן עם העיסוק בזנות. הזנות, נצלנית ואלימה ככל שתהיה מתגשמת בתוך החיים שלהן כמו זיכרון קדום, כמו דה ז'ה וו. התחושות מוכרות כל כך ובאופן מעוות המרחב הזה מרגיש בטוח. מרחב שכאילו נועד לבחורה שיודעת רק לפגוע בעצמה ולהשתמש בדבר היחידי שאפשר לה לקבל מאז ומעולם יחס מגברים – הגוף שלה.
והחיוך? החיוך נשטף בקצה המשמרת עם חומר זול להסרת איפור. את זה השכיל לתפוס וולטר כבר בשנת 1759 כשכתב את "קנדיד". הנה מה שהנערה פקאט אמרה לקנדיד:
"אי, אדוני, אילו רק יכולת לתאר לעצמך מה זה להיות אנוסה לחבק כל הבא אליך: סוחר זקן, עורך דין, נזיר, מלח... להיות צפויה לכל מיני עלבונות והשפלות, להיות אנוסה, להיות נחמסת על ידי קציני המשטרה... כי אז היית מבין שאני בריה אומללה, מן האומללות בעולם"
"אבל", אמר קנדיד לפקאט, "כאשר פגשתיך נראית עליזה כל כך, שמחה כל כך, שרת וליטפת את התאאטיני* (נזיר ממסדר התאאטינים) בחשק טבעי, וכמו שאת אומללה, לפי דבריך, כך נראית לי מאושרת."
"הה, אדוני, ענתה פקאט, גם זאת אחת מצרות המקצוע. אתמול הכני וחמסני קצין אחד ואני מוכרחה להעמיד היום פנים עליצים, כדי שאמצא חן בעיני הנזיר".
קנדיד היה לו די בכך.
אבל מי שסוחרים בנשים – להם לא די בכך. לסיום סיומת הם מגלגלים את התיק בדרך מתוחכמת על זונה מזדמנת. זו יכולה להיות אישה בזנות שפשוט איננה רווחית היום כי אלו ימי הווסת שלה וזו יכולה להיות פתייה אחרת, אותה הם מסובבים בכחש ומבטיחים לה הרים וגבעות, אם רק תיאות לשבת בעמדת הקבלה של בית הבושת.
כשמגיעים השוטרים כדי לחפש ראיות לקיומו של בית בושת וכדי למצוא קשר לבעל הבית, את מי הם פוגשים בעמדת המפתח? ניחשתם נכון. את פאקט המסכנה.
היא נלקחת לתחנת המשטרה למרות שכולם יודעים שהיא ה"קוף" של העבריין, בובת הדמה שהוא מציב בזירת הפשע כדי שיוכל להסתתר מאחורי גבה. בתום שעות ארוכות של מריחת זמן וחקירה לקונית, היא חוזרת לביתה עם מזכרת קטנה: רישום פלילי.
את הרישום הזה קשה מאוד למחוק. לעיתים מכיוון שסביב האירוע, הובילו אותה השוטרים "אל הקצה" והיא קטפה על הדרך גם "ציון לשבח" על העלבת שוטר או התפרעות במקום ציבורי. במקרים אחרים החקירה התפתחה, בעל הבית נתפס, נוספו לתיק חשודים והחומר הועבר לפרקליטות כדי לברר התכנות של העמדה לדין. יכולות לחלוף שנים, אבל עד שלא ימוצה הדין עם הדמויות המעורבות בתיק, לא ניתן יהיה לנקות את האישה מהרישום הפלילי שדבק בה. במקרים רבים, הרישום לא ימחק עד יומה האחרון.
במציאות החיים שלנו, אדם עם רישום פלילי, משול בעולם העבודה לאדם מת. כמעט כל מעביד דורש תעודת יושר, ואם תלוי נגדך רישום פלילי – אין תעודת יושר.
אז איך? תגידו לנו איך אדם מסובך כל כך כמו אורן חזן, הגיע להיות ממלא מקום יו"ר כנסת ישראל ואילו נשים אמיצות שנחלצו מתהום הזנות, שקמו את חייהן, למדו טכנאות שיניים, משפטים או עבודה סוציאלית, לא יכולות להשתלב במקומות עבודה בגלל היעדר תעודת יושר?
הרשת מפוצצת בדיונים על שיימינג. אריאל רוניס ז"ל שניהל סניף של משרד הפנים היה קורבן של שיימינג ושם קץ לחייו. גם דוד-אל מזרחי ז"ל בן ה-15 התאבד בשנה שעברה בעקבות השפלות והצקות של חבריםמהפייסבוק. והיו כמובן מקרים נוספים בארץ ובעולם בהם תיוג אדם באופן ציני ומתלהם, גרר נזקים שאינן ניתנים לתיקון.
"תזהרי מהשיימינג הזה" אמר לי בן זוגי הבוקר כששתינו קפה. "את כותבת, את ברשת, תזהרי במילים שלך ותזהרי לא ליפול בעצמך קורבן לשיימינג".
"תזהרי מהשיימינג הזה..." חייכתי לעצמי, קמתי לשטוף את ספלי הקפה שלנו והבטתי מהחלון. דמיינתי את עצמי רצה בין טיפות שיימינג שמנות ודליקות שנופלות במטר זועם מהשמיים, כשאני, חסרת מיומנות בהימלטות משיימינג, חוצה את הכביש בריצה רק כדי לתפוס מכסה באיזו תחנת אוטובוס (חסינת שיימינג).
"אתה יודע מה?" אמרתי לו, "עשו לי פעם שיימינג. מה שהגברת הזאת מ ynet כתבה עליי אחרי שדברתי בוועדה ההיא בכנסת היה שיימינג והדברים שאמרו עליי החבר'ה שהתראיינו לכתבה המגוחכת הזאת היו שיימינג".
"נכון" הוא אמר "והגיע הזמן שתכתבי על זה".
אז תחת הכותרת – פרופורציה, אקדים ואומר שזו היתה רק כתבה ב ynet ולא היו לה אלפי שיתופים ברשתות חברתיות, רק שנים עשר... ולא, לא קיבלתי מאות איומים, רק עשרה בהודעות פרטיות ופי שלוש בערך בטוקבקים מעליבים... ולא, לרגע לא חשבתי להתאבד, רק שקלתי לעזוב את מקום עבודתי ולהתחיל למלצר באיזה בית קפה בפריפריה. ובכל זאת, אני חושבת שהייתי סוג של שק חבטות של אנשים צדקנים שחיפשו כותרת ולא היה להם אכפת לבייש אותי על הדרך. אז אם זה לא שיימינג, אני מוכנה להחליף את הכותרת של הפוסט הזה, אבל בואו, אף אחד מכם לא היה רוצה להתחלף איתי.
ביולי 2012 השתתפתי בדיון בוועדת העבודה, הבריאות והרווחה של הכנסת שעסק בזנות גברים ונערים. חברי הוועדה ואני ביניהם, כנציגת משרד הבריאות, בקשו לקדם תוכנית לשיקום גברים מזנות, על בסיס תפיסה טיפולית הרואה בזנות מלכודת. מלכודת הגורמת לעוסקים בה נזק גופני נפשי וחברתי.
לקראת סוף הדיון, שסב כולו סביב פעולות הנדרשות לשיקום קורבנות הזנות, טענתי כי המאבק בזנות הנערים והגברים יכול להיות אפקטיבי הרבה יותר אם הקהילה הגאה תשמיע קול חזק וברור כנגד התופעה. הצעתי כי התוכנית צריכה לכלול הסברה ביחס לנזקי הזנות, אותה יש לכווןכלפי הגברים שמשתמשים בזנות. במילים פשוטות דיברתי על פעולה משולבת: שיקום קורבנות הזנות, לצד צמצום הביקוש לזנות. ממש כמו שעושים בסאן פראנסיסקו, העיר שהיא חוד החנית של הליברליזם, והמקום הכי בטוח והכי עוטף ללהט"בים באשר הם/ן.
הצעתי להזמין לדיוני הוועדה הבאים, אנשי מקצוע ומובילי דעה מהקהילה הגאה, כדי שההסברה לגברים שמשתמשים בזנות, תתבשל בתוך הקהילה ותוגש על ידי אנשיה ולא חלילה על ידי פטרון חיצוני. הבאתי כדוגמא את קמפיין ה- "Real mendon't buy girls"הקמפיין אליו הצטלמו שחקני הוליווד כדי לתמוך במאבק לצמצום הביקוש לזנות נשים, ואמרתי שאפשר לעשות משהו דומה בהקשר של זנות גברים ונערים.
למה אמרתי את זה?
כי אני מאמינה שכל נפש בזנות נפגעת, בין אם היא גבר ובין אם היא אישה (ביולוגית או טראנסג'נדרית).
מי הפוגעים?
צרכני הזנות שהם בדרך כלל גברים, (סטרייטים או הומואים). מה לעשות, זנות היא לא רק הזונות, זנות היא גם הגברים שמשתמשים בזנות ונהנים מחסות האנונימיות של העסק הזה. אי אפשר לצקצק ולומר כמה נורא.. מסכנים הנערים שעובדים בכביש.. חייבים להוציא אותם מזה.. וערב אחר כך ללכת לגינה ציבורית ולקנות מבחור צעיר מין אורלי ב 50 ₪..
על מי מוטלת האחריות לאפשר להם שיקום?
עלינו כחברה על כל הגוונים שבתוכנו, על כל איש ציבור נותן שירות, עליי כעובדת סוציאלית. אני לא מגיעה מתפיסת עולם מוסרנית ואני לא הומופובית. אני מקבלת כל אדם באשר הוא, עד שהוא פוגע באדם אחר. בעיניי, לקנות מין בכסף מאדם מוחלש, זו אלימות. התשלום הכספי עבור הסקס, אינו מכפר על הנזק, אינו מתקן את העיוות ואינו מנקה מאלו שנקלעו לזנות, את אות הקלון.
מי שמכיר אותי יודע היטב שאני מתכוונת בדברי ללקוחות זנות סטרייטים והומואים כאחד וכי סלידתי מלקוחות זנות באשר הם אינה נוגעת לאף גבר אחר שאינו לקוח זנות. אני לא שונאת גברים ואני לא שונאת הומואים. להיפך.
אז עיתונאית אחת, שבכלל לא היתה בדיון, ישבה לה בביתה בתל אביב, צפתה בקטע מהדיון בערוץ הכנסת ועשתה כותרת:
"נציגת משרד הבריאות: הקהילה הגאה מעודדת זנות" ובכותרת משנה: "מנהלת מרפאת לוינסקי אמרה בדיון בכנסת שהקהילה ההומו-לסבית נותנת לגיטימציה לזנות בקרב גברים". אחר כך השוותה אותי העיתונאית לח"כ דאז אנסטסייה מיכאלי, ששירתה בימים ההם את הציבור מטעם מפלגת ישראל ביתנו. ואל תתבלבלו, היא לא התכוונה להחמיא לי שאני יפה כמואנסטסייה... לא. היא התכוונה לומר שכמו אנסטסייה שנהגה להתבטא בחריפות נגד חברי הקהילה ההומו-לסבית, גם אני, נתפסתי באמירה הומופובית.
בנוסף לפרשנות המעוותת של דברי אותם הגברת בכלל לא פגשה ממקור ראשון,בנוסף לכל זה, היא פנתה לאדם מוכר בקהילה לבקש את התייחסותו. האדם מיהר לקפוץ על הרכבת ובלי לבדוק מה אמרתי ולמה התכוונתי הוסיף שמן למדורה ואמר: "מדובר בהערה חמורה ולא הולמת... להאשים קהילה שלמה בעידוד זנות רק על בסיס נטייה מינית זה כמו להאשים את כל הגברים הסטרייטים במתן לגיטימציה לזנות נשים".
(את המשך היופי הזה ועוד, אתם יכולים לקרוא בלינק לכתבה ההיא שבתחתית הפוסט).
זה היה נוק אאוט רציני בשבילי. אף פעם לא הכפישו אותי בפומבי וזאת רק היתה ההתחלה.. במשך שבועות קיבלתי הודעות קשות לתיבת המייל הפרטית שלי, לפייסבוק ולנייד. איימו עליי שלא אפתח עוד את הפה בעניינים שנוגעים להומואים, שאתרחק מאירועי הקהילה, איחלו לי למות בכל מיני מיתות כואבות ומשפילות, להיחנק, להיאנס, להידרס... ומה לא. במשך חודשים לא התקרבתי לגינת גן מאיר מחשש להיתקל במישהו מהמטורפים האלה בבית הקפה של המרכז העירוני הגאה.
חבר משותף שלי ושל אחד מהמרואיינים בכתבה, פנה למרואיין ואמר לו שנעשה לי עוול. אמר לו שהדברים שאמרתי עוותו לגמרי ושלמעשה דברתי על המוסר הכפול ביחס לזנות, שרווח הן בשיח ההומוסקסואלי והן בשיח ההטרוסקסואלי. הוא סיפר לו שאני מקבלת איומים מחבריו לפייסבוק ושבידיו לעצור את זה.. אבל המרואיין בחר לשתוק.
רציתי לצעוק כמו שמעולם לא רציתי לצעוק. דמיינתי את עצמי חגה בהליקופטר בשמי תל-אביב ומפזרת אלפי כרוזים שמטהרים את שמי.. אבל התחפרתי בשתיקתי ומלבד הוספת טוקבק בשמי בתחתית הכתבה, גם אני לא עשיתי דבר.
לא הרגשתי יותר טוב גם אחרי שהתקשרו אלי בשרשרת מנכ"ל משרד הבריאות, המשנה למנכ"ל, הדוברת, היועצת המשפטית, חבריי וחברותי מהקהילה הגאה, וחברים עיתונאים ובפי כולם ניחומים ומילות הערכה, עידוד וחיזוק.
יממה אחרי פרסום הכתבה, אפילו הכתבת בכבודה ובעצמה התקשרה אלי, כדי להודות ששוחחה עם ידידיה מהקהילה הגאה אשר תרמו לאיזון התמונה ביחס אלי. היא אמרה שליבה כבד עליה כי היא יודעת שאני אדם טוב ושנפגעתי. היא אף הציעה לי להתראיין אצלה לכתבה נוספת שתנקה את שמי.
"את באמת חושבת שאני אתראיין אצלך?" שאלתי אותה בתדהמה.. "אם את רוצה לתקן את הטעות, פשוט תדאגי לכך שהכתבה תוסר מהרשת". הכתבת אמרה שזה בלתי אפשרי ומכיוון שכך, השיחה בינינו הסתיימה.
רשת האינטרנט היא רק פלטפורמה, רק כלי שאנשים יוצקים לתוכו תוכן. הפלטפורמה איננה "טובה" או "רעה", גם האנשים לא. אבל המילים והכוונות שמטעינות אותן, כן. הרשת נתונה להשפעות של החברה ולבחירות שלנו מה לעשות איתה ובאמצעותה. הרבה פעמים, הרשת עושה עוול וכשזה קורה זה נשאר שם לתמיד. לא עוטפים בזה דגים או אבוקדו, זה לא נחטף מהדוכנים ואוזל מהמדפים. זה נשאר וצפוי להישאר כנראה עד לבאג 3000 (ואולי אפילו אחרי).
הבנתי שכל מי ש"יעשה עלי גוגל" יקבל לפנים דבר ראשון כותרת שקושרת אותי למחנה ההומופובים. אבל כמו שרוה"מ אומר, "מה שחשוב זה החיים עצמם" והחיים עצמם הם לא כותרות אלא מעשים. שנה לאחר מכן קיבלתי בעבור פועלי במרפאת לוינסקי, את אות "יקירת הקהילה הגאה" בכנס בריאות הלהט"ב. המעמד התקיים באותו מרכז קהילתי גאה ממנו השתדלתי להתרחק שנה קודם. חברה לסבית אמרה לי בחיוך שזה "תיקון" ואפילו "עשיית צדק היסטורי". זה באמת היה נחמד והאגו שלי קיבל ליטוף לבבי מאנשים שאני מאוד מעריכה.
האדם המגדף? מעולם לא התנצל. אני לעומת זאת סלחתי לו. יש הרבה מאוד כוח בסליחה ואני שמחה שמצאתי אותו בתוכי. בכנות, היום אני מרגישה די נוח עם הכתבה הזו שתלויה אי שם באוויר הווירטואלי. זה כמו מן פזילת חן כזאת. אם משהו באמת רוצה לדעת מי אני הוא יצטרך לעבור את מבחן "הידיעה השקרית מהאינטרנט" ולתת לי צ'אנס בחיים עצמם.
"המתים רודפים אחרי" אמרה ארטמיס, עת ספרה לילדים ולי את הסיפור הזה אצלה בסלון בשבוע שעבר.
כשהייתי בת 17 טיפלתי בילדים של עדה ואורי ליפשיץ פתחה ארטמיס בסיפורה. ליאורה הייתה בת כמה ימים כשעדה חלתה (היא הבריאה מאז לא לדאוג) ומצאתי את עצמי במעבר חד מסטאטוס הבייביסיטר השכונתית לתפקיד האופר הצמודה של שני שובבים נמרצים ותינוקת עוברית שרק בקעה מחמימות הרחם ועדיין לא קלטה את ההבדל בין יום ללילה. הייתי עייפה, טרוטת עיניים ומנותקת כמעט כליל מהחיים שמחוץ לבית המשפחה.
ארטמיס נעצרה לרגע וחייכה חיוך גדול לאורי ולאלה הילדים שלי, שהקשיבו לה בעיניים סקרניות. היא הייתה גם המטפלת שלהם כשהיו תינוקות באותה שכונה יפואית, וכעת היא מספרת להם על חיים אחרים, חיים ביפו של לפני שלושים ומשהו שנה ובחיים ההם, היא טיפלה בילדים אחרים.
יום אחד המשיכה ארטמיס בחיוך רחב, יום אחד, הגיע לביקור מנשה קדישמן חבר המשפחה, ואני ניצלתי את הרגע כדי להתאוורר בגינה. ישבתי עם עצמי בשקט אבל לא הרגשתי בשקט. עוד לא ממש הבנתי למה זה קורה לי ובכי חזק התפרץ מתוכי החוצה. השמיים הבהירים, האוויר החם שהגיע מהנמל, והנינוחות של סוף שנות נעוריי לא נסכו בי שלווה. להיפך. הדמעות נשרו, עגולות ורטובות והבכי הבלתי נשלט שגאה ממעמקי הבטן שלי, נקלט בעדשה של מנשק'ה.
הוא יצא מהבית אל הגינה הפונה לים, התיישב לידי וחיבק את כתפי, חיבוק חזק ומנחם. ככה פשוט. בלי לשאול שאלות מיותרות ובלי לנחם ניחומים מטופשים. הוא ראה אותי בדיוק כמו שהייתי. ילדה בת 17 מטורפת על ילדים ובמיוחד על אמנון, גיורא וליאורה הקטנים. ילדה שקפצה לתוך תפקיד ה"מרי פופינס" ושכחה קצת את עצמה בדרך.
"את רואה את הסוודר שעדה לובשת?" שאל מנשה.
"כן" ענתה ארטמיס.
מנשה: "הוא מוצא חן בעינייך?"
ארטמיס: "כן"
מנשה: "הבאתי לה את הסוודר מלונדון והערב אני נוסע שוב לאותו המקום ואני יכול לעצור באותה החנות ולקנות לך בדיוק סוודר כזה. את רוצה?"
ארטמיס במבוכה קלה: "כן".
"בסדר" אמר מנשה והוסיף עוד חיבוק חזק ומבטיח.
ארטמיס השתהתה לרגע, צללה למבטם של ילדיי, כאילו תמונת הספסל ההוא בגינה של רחוב הדולפין, משתקפת מתוך העיניים האוהבות שלהם. לאחר רגע נוסף, הסיטה את מבטה אלי ואמרה: "בשבילי זה הספיק את מבינה? הייתי רק צריכה שמישהו יראה אותי לרגע. הייתי ילדה, קצת יותר גדולה מהילדים האלה, אבל עדיין ילדה".
יכולתי לראות איך הרגע ההוא עדיין חי בארטמיס והבנתי בדיוק מדוע הוא הטעין אותה מחדש באנרגיות טובות. ראיתי אותה בדמיוני שולפת מהשרוול מטריה צבעונית של אהבה, פורשת אותה בתנועה איטית וקוטפת את שלושת הילדים לעוד מסע קסום בשמיים של מרי (פופינס).
כעבור שבועיים, המשיכה ארטמיס בסיפור, הוא חזר מלונדון וקפץ לבקר את משפחת ליפשיץ. וכן הוא הביא לי את הסוודר!אני כמעט שכחתי... בוודאי שלא ציפיתי... אולי אפילו לא האמנתי מלכתחילה... היה לי מספיק שהוא ראה אותי.
"מה מיוחד בזה?" שאלה בכנות אלה ביתי, "מה.. הוא הבטיח, אז למה שלא יביא את הסוודר?" כל כך תמימה ומוגנת הילדה הזאת (חמסה).
"לא תמיד אנשים מקיימים הבטחות, מותק שלי.. " הסבירה ארטמיס באהבה. "אבל האיש המתוק הזה היה אמיתי והוא נתן לי במתנה סוודר יפיפה עם ריח של חוץ לארץ..."
המון שנים חלפו מאז ונפגשנו רק לעיתים רחוקות. לפני ארבע שנים נפגשנו בפעם האחרונה בבית העלמין, בהלוויה של חבר משותף. מנשק'ה ישב על ספסל אבן ואני נגשתי לומר לו שלום ולקשקש קצת. אמרתי שיש לי סיפור בשבילו.. סיפור שהוא בוודאי לא זוכר.
מנשק'ה הביט אלי ועיניו כאילו אמרו: ספרי.
הזכרתי לו את התקופה ההיא שהבית של ליפשיץ היה הבית שלי, הזכרתי לו את הטיפול בילדים, את הביקור שלו, את הסוודר, ואת הכרת התודה שמלאה אותי. הוא חייך אלי בחום ואמר: "מותק תבואי אליי. אני רוצה לתת לך במתנה עבודה שלי".
"בסדר גמור" אמרתי, ונפרדנו לשלום בחיבוק אמיץ.
מאוד התרגשתי מההצעה שלו ושוב כמו לפני הרבה שנים, הסתפקתי בהבטחה וויתרתי על הדבר עצמו. לא מתוך החלטה מחושבת, כנראה שמתוך מבוכה.
לא הלכתי למנשה ולא קיבלתי ממנו כבשה. סיכמה ארטמיס את הפרק הזה.
ארבע שנים חלפו מאז ולפני שבועיים מנשה קדישמן מת.
"יעל, הסתכלי על הקיר מאחורייך" הפתיעה ארטמיס עם פיתול חדש בעלילה.. זינקתי מהספה הסגולה בסלון והבטתי על הקיר שרק לפני רגע היה מאחורי הגב שלי. אף פעם לא הייתי קרובה כל כך לכבשה של קדישמן..
מה זה? מאיפה לך התמונה הזאת? שאלתי בתדהמה מהולה בקנאה..
ארבעה ימים אחרי שהוא מת, בסוף יום עבודה בשוק הפשפשים ראיתי את הכבשה הזאת, ענתה ארטמיס. הכבשה בצבצה מבין כתמי צבע ורהיטים משומשים וממש קראה לי מבין הגרוטאות, כאילו התחננה שאקח אותה.
"זה נראה כמו ציור של קדישמן" אמרה ארטמיס למוכר והוא אישר, הניף את התמונה, טלטל אותה מעט וחשף את החתימה המפורסמת: מנשה קדישמן שנת 1982.
קניתי את התמונה במחיר מגוחך והינה היא פה. אני אומרת לך, זה לא פעם ראשונה, המתים רודפים אחרי, חתמה ארטמיס בחיוך ואני נזכרתי בסצנת השיא של הסרט האיטלקי "קסם הנעורים".
שקיעה. שדה ירוק עצום. אישה צעירה ואביה פוסעים זה לצד זו ומשוחחים. האישה, שננטשה על ידי אימה וגדלה אצל אביה מקבלת ערב חתונתה מכתב מאימה אשר אותה לא ראתה 20 שנה. במכתב, מבקשת האם מבתה מחילה ומביעה חלום להשתתף ביום חגה. הבת שואלת את אביה לעצתו וזה עונה לה בשאלה:
"בתי, את מאושרת עכשיו?"
"כן" עונה הבת.
"ובכן, זה הזמן להיות נדיבה".
ארטמיס אהובה, אני מאחלת לך עוד הרבה שנים של אושר ובריאות. המשיכי לחייך לעולם וליהנות מהשפע ומהנדיבות שבו.
(הסצנה הספציפית מתוך הסרט "קסם הנעורים" מתחילה בדקה 4:00 ונמשכת עד דקה 5:30)
The beautiful thing about music is that it can turn a banal moment into a pearl. It happened in the early 90s during my first year social work student, tired after a long day at the university. I fell into my bed my mother house, closed the door and turned on the radio. Late night broadcasting: "Songs for the roads" but I was not traveling at all. I was in the room of my youth, trying to figure out how I'm going to perform 9 semester exams in 2 weeks. I was 21 years old and unlike anything that I had planned, I was still stuck in Kiryat Haim. At least I was lucky to have my own car.
"Yael!" My mother shouted from the kitchen
What?" I shouted back .
"You have messages, Come here!"
I walked into the kitchen, where she handed me a note listing the recorded voice mail messages that were waiting for me. I took the note and didn't even bother to read the text. On the way to my room, I heard her calling from the kitchen, "This is someone you know from Thailand!" And I said to myself quietly, "Well, why do you have to shout? Wasn't I just next to you a moment ago?"
I flopped back down on the bed without taking my shoes off, turned up the volume of the music and looked at that piece of paper. Initially, I thought it was probably that stupid guy I knew on the flight back to Israel, who called again to invite me to another bizarre party he organized out in the middle of nature. "Nature".
In the background, Freddie Mercury sang with tenderness…
"Love of my life – you’ve hurt me
You’ve broken my heart and now you leave me
Love of my life can't you see
Bring it back, bring it back
Don't take it away from me
Because you don't know what it means to me."
But I was wrong. It was not the dumb guy from the flight. It was the guy from Ko Samui. The guy I thought I'd never see again because I assumed he must have returned to the girlfriend that was waiting for him in Israel… And if not, then he must have thought that I had probably reunited with my waiting boyfriend. "Waiting".
The guy from Ko Samui said that he would be in Haifa the next day shooting video footage for a short story and would like to see me. A huge smile spread across my face and I completely forgot about my crazy exam schedule. I heard Freddie begging just before I fell asleep:
"Back. Hurry back
Please, bring it back home to me,
Because you don't know, what it means to me".
We met the next day – not far from my mother’s house – at the filming location for the TV station that he worked for. Two days later I traveled to Tel Aviv with a basket full with vegetables, which we sautéed with lots of soy sauce - a Thai dish in a wok. When the weekend was over, I went back to Haifa with a new key on my key ring, a key with a purple plastic coating.
What a strange world! It took us a year to find each other after that electrifying night on the Ko Samui beach and to light the flames again. But the main thing is that it finally happened. We were happy, and after two months I moved to Tel Aviv. The key with the purple plastic coating was the key to my home. To our home.
I thought he was the love of my life. But like in many other cases, this love had an expiration date. A year or year and a half and it was over. Mercury was in regression. No matter how much I cried, fasted, smoked and lost weight... He was gone. He did not return the broken heart to its place. I wrote a lot of sad poems at that time. A lot of anxiety attacks in my new Tel Aviv apartment that I shared with a roommate, many boring Saturdays, exhausting dates… In order to forget this love, I sank into work. I took everything to my heart; I buried myself in work and other serious things. Eventually the pain faded and the memories that decorated the streets where we walked along with our dog lost their magical power and were replaced by new experiences and joy. That's life.
But during those mourning days, I did one thing that stays with me to this day, almost 20 years after. On one of those sad days, I called my friend from Yodfat (small village in the Western Galilee) to arrange a session for me with a local medium (psychic).
The room was cozy - some candles, a round rug and a pot of steaming lemon tea. She told me to lie down on the mattress, and pointed to the quilt placed next to me. "If you get cold, this is for you," she said, and gave me a brief explanation about the technique that she was using: "The technique is called rebirthing and it serves the reincarnation therapy process. It is good to see things in perspective". I did not have a lot of patience; I was very young and like many other young (and foolish) people, I wasn't interested in perspective. All I wanted was to dive into a powerful sensory experience and to peel that pain from the deepest blood capillaries of my body. By the way, I was also hoping to pick up some magical insight about my soul from previous lives. But that part wasn’t necessary.
That woman gave me confidence, like Mother Nature who receives every weight and every movement. Under her guidance, I inhaled and exhaled non-stop. Very quickly, I started to hyperventilate and my limbs stiffened and twisted as though I was having a stroke. Despite the extreme physical condition and the difficulty to breathe continuously without intervals, I held on to this unnatural breathing until I was instructed to stop and I felt peaceful.
My body calmed down and I saw a picture. I was very surprised when the medium described that picture I saw without hearing a word from me. I did not understood how this magic worked, but I trusted it. I trusted her. So for a long hour, I've seen pictures like in a silent movie. The movie accompanied by a remarkably accurate "voiceover" of her, as if it was screened on my forehead. Her text described the scene I saw and connected all the pieces together to create a whole story. She periodically asked me whether I felt that I could go on, and when she received a positive response, we continued the strange journey to my previous incarnation.
It took place in a rural area in Italy during the '20s of the previous century. I was waiting for my husband in the field next to our house and the skies above me were colored by war. The days were the early days of Hollywood and my man wanted to be there when sound was being added to silent films. He sailed from Italy to the United States and stayed there for few months in order to found the film industry and create his own films. Today, he was supposed to return. I waited for hours. I was trained to wait.
(The Jazz Singer, 1927)
When I was a little girl, the economic crisis pushed my parents to leave the district in which we were living and to move to this village. On the way, a terrible accident occurred and both of my parents were killed. I waited on the side of the road for hours. A good woman who passed by cleaned my wounds and took me under her wing. She raised me as though I was her daughter. She was a gifted seamstress and taught me the craft. I became a very good seamstress myself. When my husband went to Hollywood, I refused to join him because I did not want to leave my foster mother. Now, under the red-painted skies, I was afraid he would come back to tell me he had decided to immigrate to the United States without me.
Just before the sun set, a little figure appeared as a shadow across the skies. The shadow was getting closer, and looked like a sad man. My man came after many months in a distant land and he looked sad. I guess he returned to leave for good. The next day we said goodbye, even though I knew he would be part of my dreams for many years.
The days were blowing my life away although I was still young and some said, beautiful. My mother encouraged me to become a theater costume designer. I enjoyed that and the money was very good. I had some new friends and a man who courted me. He was the brilliant theater manager, a very handsome and wise man. The actors really loved him, the audience admired him but at the same time he remained a humble, simple man. Despite my broken heart I found enough hope inside me and I returned his love. A small wedding, a honeymoon in the attic and our two children were born – a boy and a girl. My man and our kids became the center of my life. I knew that I was privileged and lucky but I was still longing for the man who chose to be away from me.
After my foster mother died of old age, I travel to the US with the theater ensemble. I met my first husband and our love was reborn, reached its peak in a day and crashed on LA soil without a sound. A month later, I went back to my home, to my family and to my country. I didn't admit it until the day I died, but this painful love cut me so deeply and yet something inside me continued to wait for that man without limit or logic. Each cell in my body kept this impossible secret love, and refused to release it like a battered woman holds on to the familiar pain.
The medium paused and took a deep breath. She told me that in that incarnation I died at the age of 50 from lung cancer. She asked me if it will be okay for us to continue, and through my tears, I said "yes". She asked me to stay for a moment in my body that was eaten by the disease, just to capture the lesson that I took from this lifetime. I said, "At the age of 50 on my deathbed when my husband and our beautiful children were holding the edge of the blanket that covered me, scared I would stop breathing if they would dare to touch me, I realized my life was over because I did not know how to live it out of gratitude."
The medium covered me with a blanket and sat next to me for a long time while I cried and cried. Saltwater rivers cleaned the tissues and the capillaries of Yael from this lifetime, the one who lay on the mattress in this small village in the Galilee in the mid-20s of her life. A steady stream of tears flew over time to the 20s of the last century and watered the soil of the freshly opened grave in Italy. I cried for my children and for my beloved husband. I cried for this little orphan girl who didn't have the opportunity to say goodbye to her parents and therefore failed to part with anyone. I cried and cried until I ran out of energy. When I was done crying, I felt hungry. The medium invited me to her cozy kitchen and fed me two pieces of toast with butter and jam, a cup of hot tea, then a cake and more tea and finally an onion soup with croutons, and chocolate for dessert.
I couldn't find the words to explain what happened there. I still don't really understand it. How come I saw pictures in my mind and someone else saw them at the same time, without hearing a word about it from me? I don't know what this spirit is all about and I don't know if there is another life after death. I barely understand the life I live right now. The thing I know for sure is that crazy afternoon rebirthing experience influenced me in the deepest sense. I realized I was going to find this fucking theater manager, and I'm going to give birth to these two children and I'm going to live my life without being ashamed of my longing but also without giving them a chance to make me sick again. I'm going to be happy with what life will give me.
I did not know that afternoon, how I'm going to fulfill these intentions but I was filled with a new love that hasn’t left me to this day. A love for a man I didn't know yet, but today, he is with me. The great love of my life, strong as a huge timeless pyramid and everything else shrinks beside him like a speck of dust in the great wilderness.
The next song is dedicated to the theater manager and our two wonderful kids (Hamsa Hamsa Hamsa). Please welcome Mercury before his regression. Let him turn a banal moment to a pearl.
שני עולמות מתקיימים במקביל זה לזה ואני מצאתי את המסדרון הסודי שמחבר ביניהם.
13 שנים אני עובדת במשרד הממוקם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב ורואה אנשים שנכנסים לתחנה ויוצאים ממנה עם האופניים שלהם. כל מיני אנשים. חלקם מתניידים על אופניים מחוסר ברירה ונושאים על הסבל כלי עבודה או סחורות, ואחרים מקיימים אורח חיים מתחשב בסביבה ומשתדלים לא לשחרר בהיעדר הצורך גזי פליטה רעילים.
בשנה שעברה הצטרפתי לטרנד הרוכבים מטעמי נוחות וחיסכון בדלק, וקניתי אופניים חשמליים רובוטריקיים שמתקפלים לכדי מזוודה על גלגלים. מלאת עזוז עליתי איתם לקרון הנכים ברכבת (המכונה בגלל הצפיפות, קרון הבהמות) והצטרפתי ללא קול תשואות, ללהקת הרוכבים מהפריפריה למקום עבודתם בת"א.
(האופניים שלי ואני מקופלות בקרון הנכים)
אחרי חודש שהכנסתי את האופניים למשרד וטענתי את הבטרייה החמודה שלהם בשקע הצמוד לשולחן העבודה שלי, מישהו החליט לסבך את העניינים. מהיום, פסק מנכ"ל התחנה המרכזית, אנשים שעובדים במתחם התחנה, לא יכנסו עם אופניים למתחם. נוהל חדש קבע, כי על העובדים שמתניידים באמצעות אופניים, לנעול את אלה מחוץ לתחנה ואם הם מתעקשים להיכנס עם האופניים, הם צריכים אישור בכתב מהקב"ט.
(אישור כניסה לאופניים)
סבבה חשבתי לעצמי, אלך למשרד הקב"ט, אקבל אישור ומחר כבר אדביק את הפתק על הכידון ונגמר הסיפור. אבל לא. מסתבר שהתחנה גובה אגרה של 50 ₪ תמורת הפתק הזה. זה די חצוף מצדם, חשבתי. על מה בדיוק הם גובים את הכסף? אני עובדת פה ואלה האופניים שלי והן מתגלגלות איתי למשרד, כמו מזוודה גדולה, לא תופסות מקום בחניון ולא מצריכות טיפול מיוחד.
אבל כמו ברב המקרים, אני מוחה לי בשקט בלב, לעיתים מוחה בקול רם, ובסופו של דבר, משלמת את האגרה ונותנת למנגנון להשתין עלי בקשת.
לפני שעשיתי את דרכי למשרדו של הקב"ט לקנות לי את הפתק המפוקפק, נתקלתי באינטרנט בכתבה קטנה שהאירה את עיניי.
מסתבר שיש עקרון תחבורתי, "רצף נסיעה" שמו, והוא אחד מהכלים הכי חשובים לעידוד רכיבה על אופניים. מדובר בממשק בין רכיבה עירונית לתחבורה הבין־עירונית, שמאפשר לכל אדם להתנייד יחד עם אופניו ממטולה ועד אילת, תוך שהוא רשאי להשתמש בכל מקטעי הנסיעה של התחבורה הציבורית בדרך. וכן, מותר לו להיכנס למתחמי תחנות האוטובוס והרכבת בכל ערי ישראל בצמוד לאופניו.
מצלצל מוכר? ממש כמו ב"עקרון הרצף" של ג'יין לידלוף המתארת את צפיית התינוק בבואו לעולם להימצא במגע מתמיד עם אימו, כך גם אופניי היקרים, רוצים להיות תמיד איתי. והינה, סוף סוף משהו הבין את זה שם במשרד התחבורה.
ככל שחשבתי יותר על "עקרון הרצף התחבורתי" כך גברה התנגדותי לשרת את גחמותיו של מנכ"ל התחנה ולקנות אישור כניסה. הבנתי שבעצם כל אחד מ 80,000 האנשים שמבקרים בתחנה המרכזית ביום, רשאי להיכנס לתחנה עם אופניים, חוץ ממני ומעוד כמה אנשים שעובדים בתחנה. מה שאתה צריך לעשות זה לומר "אני נוסע לכפר קיש" ושער הקסמים נפתח לך ולאופניך. אתה או את, יכולים להיכנס אל הקניון לעלות עם האופניים במעלית, לקפל אותן לבגאז' של האוטובוס בקומה השביעית ולנסוע בכיף ל"נווה חמציצים".
אז מה קורה פה בעצם? יד שמאל לא בעניינים של יד ימין? מצד אחד אסור לי להיכנס עם האופניים, מצד שני אני יכולה להגיד שאני "נוסעת לירושלים" נניח, והמחסום מתפייד?
חיוך של ניצחון מתוק השתלט על פניי. גיליתי פרצה בחוק ואני הולכת לחמוק דרכה מחר בבוקר, כאחרון הגנבים הנמשכים לפרצות.
ובאמת למחרת, רכבתי על אופניי האדומים מתחנת הרכבת לכיוון התחנה המרכזית החדשה. בפידול איטי ובוטח קרבתי לעמדת המאבטח והפטרתי בנונשלנט: "אני נוסעת לירושלים". המאבטח הנהן בהסכמה וסימן לי "היכנסי". "נסיעה טובה" הוא הוסיף ובירך... ואני, אני באמת הרגשתי מבורכת.
איזה קטעים הא?
פיצחתי את הקוד. אני יכולה להכניס את האופניים למשרד שלי בלי לשלם את האגרה המטומטמת. מצאתי את המסדרון המחבר בין שני העולמות.
(אני על אופניים בתל אביב)
חברה שלי לעבודה, רופאה בישראל, שמגיעה אחת לשבוע למשרד רכובה על אופניה הוורודים, נתקלה אף היא בנוהל החדש. לצערי, לא זכרתי לחלוק איתה את קוד הכניסה האלגנטי שלי והיא נקלעה לוויכוח עקר עם המאבטח שהתעקש על אישור הכניסה בכתב. סמוקה מרוב עצבים, נכנסה חברתי למשרד וסיפרה לי בלהט על מאורעות הדקות האחרונות בשער התחנה.
"יקירה" אמרתי לה, "תגידי לו שאת נוסעת לירושלים", הוא חייב לאפשר לך רצף נסיעה.
"זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני הנוהל הזה", היא ענתה בעצבים.
"תגידי" שאלתי אותה, "איך בסוף שכנעת אותו להיכנס עם האופניים?"
"לא שכנעתי אותו" אמרה, "פשוט עליתי על האופניים ונסעתי למשרד.. הוא לא היה יכול לנטוש את העמדה שלו" הוסיפה, "אבל שמעתי שהוא הזעיק בקשר תגבורת".
"תגבורת??"
עכשיו כבר התגלגלנו מצחוק. "אמרתי לו שאני רופאה ושמחכים לי חולים במרפאה ופשוט נסעתי משם..." אמרה חברתי ועיניה דומעות מרוב צחוק.
ראיתי בעיני רוחי את הסצינה בה הרופאה היפה עטורה בשמלת וינטג' ונעלי עקב, רוכבת במהירות מתפרצת אל התחנה הכי שמורה בתל אביב, לתדהמתו של המאבטח המסכן.
היא פנתה לקליניקה שלה והחלה בקבלת הקהל, ואני המשכתי בשלי, די משועשעת אני חייבת לומר. כעבור חצי שעה הגיעו צמד מאבטחים נלהבים ושאלו אם הרופאה בעלת האופניים הוורודים עובדת כאן.
"לא!" עניתי מיד. קודם כל אני נאמנה לעובדות איתי, אחר כך לפונים למרפאה. לא אפקיר את הרופאה המסורה שמיהרה לקבל חולים, בידיהם של שני המאבטחים האלה. והחולים? נראה לכם הגיוני שהם יאלצו להתעכב בגלל השטות הזאת?
"נסו את המרפאה בקומה הראשונה. אולי תמצאו אותה שם.." שיקרתי במצח נחושה.
הנמוך מבין השניים שקלט אותי ובו בזמן התקשה להכיל את העלבון שהטיחה בו חברתי האמיצה, אמר בכעס: "היא התפרצה לתחנה עם אופניים ואין לה אישור קב"ט"!!
"אז מה!" לא הצלחתי להתאפק. "ואם היא היתה נוסעת לירושלים?"
"ירושלים זה סיפור אחר" אמר המאבטח המסכן. "זה מותר לפי הנוהל".
"אז תחשוב שהיא נסעה לירושלים" עניתי.
"אבל היא אמרה שהיא עובדת כאן" ענה המאבטח תוך שהוא מתחיל לתפוס את האבסורד שבדבריו.
עשיתי מן תנועה כזאת עם הידיים שמסכמת ללא מילים "That's life baby, deal with it". נפרדנו בחצי פיוס, תוך שאני מאחלת למאבטח, שאלה יהיו הצרות הכי גדולות שלו בקריירה.
למחרת, רכובה על אופניי ברחוב לוינסקי חשתי בהתרגשות שגברה מרגע לרגע.. אם ישב בשער אותו המאבטח שראה אותי אתמול במרפאה, הוא יאמין לי שאני נוסעת לירושלים? לשמחתי ישבה שם מאבטחת ואני אמרתי: "ירושלים". בלי "נוסעת" ובלי תוספות. ככה "ירושלים" והשער נפתח. והוא נפתח שוב למחרת, וביום שאחרי, למעשה השער נפתח לי יום אחרי יום... כבר חודשים.
"ירושלים".
בכל בוקר כשאני אומרת "ירושלים" אני נדהמת מהאופן בו המילה הזאת, טעונת המשמעות, נפלטת מתוכי כבדרך אגב ומשמשת לי כמפתח.
"ירושלים".
אולי אנסה מחר לומר "ירושלים של זהב"? האם גם אז יפתח בפני השער בקלי קלות?
לאניסיתי.
הסתפקתי בירושלים.
הסתפקתי בניצחון הקטן שלי ובמחשבות פרועות על ימים אחרים בהם אוכל לומר "דמשק", "צור" ואפילו "קהיר" ופשוט אסע לשם. באופניים.
בפרק הבא, הסיפור המלא על מעלליי בסאן פרנסיסקו עם החבר'ה האלה:
Once innineteen years a black hand is being sent to cut through the flesh. The knife isalmosttransparent Marks a very long scratch. The ends of thebodyareextended andreveala path to the heart. Asan ancientsea is sliced to protectits refugees Microscopic body cells,shieldoversecrets tiredfrom kicking the walls of the heart. SometimesI createwords Sometimes theycreatethemselves Skipoverlayers of skin Filled withair andlight. I do notknow how longit will last but one day beneath the injured skin new skin will grow anda thinscarwill remain boasting as a sign ofbravery. The heart will ease secrets will fall asleep andagain,I'll lose the light in the corridors of caution.
(התמונה לקוחה מהאתר ג'ינג'י - אימהות, שירה ויצירה)
לילדה שיושבת בספסל שמלפנים
גרות בראש עשרות אלפי כינים
את הקדקוד עד העצם בלי הפסק היא מגרדת
וכל הילדים קוראים לה כינמת
כשהייתי ילדה בבית הספר היסודי הייתה לנו "כינמת" בכיתה. זה לא השם שנתנו לה ההורים שלה, הם דווקא נתנו לה שם נורא יפה, זה אנחנו הילדים שקראנו לה ככה.
יום אחד בכיתה א' אחות בית הספר נכנסה לכיתה עם כפפות על הידיים ושני מקלות זכוכית סטריליים והכריזה "בדיקת כינים"! המחנכת סדרה אותנו בטור ארוך מול האחות הקולנית, ואחד אחד התקדמנו אליה בראש מורכן. היא חיטטה ביעילות בשערות שלנו, נעזרת בתוספי הזכוכית שהאריכו את אצבעותיה והעניקו לה מראה של מכשפת קרח מורמת מעם.
במקום תוצאות בדיקה זכינו בתנועות ראש קלות. תנועה שמאלה לכיוון החלונות הייתה סוג של אנחת רווחה כי זה אומר ש"הראש נקי" ואין צורך להתפדח. תנועת ראש ימינה לכיוון הדלת לוותה במבט מתנשא ואפילו כועס (לא עלינו חלילה, אלא על האימהות המזניחות שלנו) ששלח אותנו אל מסדרון בית הספר בדרך למזכירות, רק כדי לקבל מכתב הרחקה מבית הספר.
למען האמת, בשל כובד האירוע, אני לא זוכרת מה היו תוצאות הבדיקה שלי. אולי היו לי כינים, אולי לא, מה שבטוח הוא שבזמן ההמתנה בתור ל"צ'ופ סטיקס המאיימים", ניקיתי את ציפורניי, כי נזכרתי שבכיתה המקבילה ילדים הושפלו גם בעוון ציפורניים ארוכות ומלוכלכות.
את השמועות על הרחקתה מבית הספר של אותה ילדה שלימים כונתה "כינמת", אני זוכרת היטב. למעשה, אני כמעט בטוחה שההרחקה הזו, הייתה האירוע שהתניע את הדינמיקה הכיתתית שהפכה את "כינמת" לשעיר לעזאזל של הכיתה במשך שנים רבות. במובן הזה, טוב שיש היום יותר רגישות במערכת החינוך וילדים לא מושפלים דרך תיוגם. בכנות, לא בטוח שלילדים שתויגו כמפיצי הכינים היו בהכרח הורים שהצליחו לשנס מותניים ולנצח את החרקים מוצצי הדם הארורים. להיפך, אני זוכרת שהאימא של הילדה שכונתה "כינמת" הגיעה לבית הספר וצעקה על המחנכת לעיני כול והאשימה אותה (בצדק) בפגיעה בביתה. היא עשתה את זה באופן מפתיע מידי, מול קהל גדול מידי וזה גרם לילדתה המסכנה בושה וצער..
כך או אחרת, הוצאת האחיות מבתי הספר לצד הגישה המבורכת של כבוד האדם שהולידה איסור חמור לביצוע בדיקת כינים בילד ללא אישור הוריו ואיסור חמור על סילוקו של תלמיד "מכונם", בראה מציאות ישראלית מרובת כינים. יש אומרים 400 סוגים שונים של כינים. ואפילו נתנו להם שמות נחמדים וכתבו עליהם ספרים אשר מאנישים את היצורים הקטנטנים וגורמים לכל ילד וילדה לחבב אותם.
אז מה עושים? אני מסרקת אותה, מסרקת אותי משקיעה בחומרים כאלה ואחרים ומה? יוק. אנחנו מתגרדות ומתגרדות. לפעמים יותר לפעמים פחות, לפעמים אוחזות באשליות ש"כינים? אצלנו? לא יכול להיות!" אבל כן! החלמה מלאה אין. רק רמסיה זמנית.
ערב אחד, באיזה סירוק כינים אין סופי במהלכו שרנו את כל ה"אחד מי יודע" מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה ועוד היו הרבה כינים בראש, הבת שלי בכתה לי נורא.
"זה הכול באשמתך" היא אמרה מתוך מסך הדמעות המתוקות שלה.
"זה את שלא מסרקת לי אותן כל יום"... אמרה ובכתה בכי נוגע ללב.
"אבל אלושקה" עניתי, "הרי אנחנו כל ערב מנהלות ויכוח על העניין הזה ומלא פעמים את מתחננת כל כך יפה שאוותר לך על הסירוק שאני נשברת... מה את חושבת שאני אוהבת להכאיב לך? אהובה שלי".
שתקנו. כלומר היא בכתה בלי לדבר ואני שתקתי בלי לבכות. ואז נמאס לי לשתוק ולה נמאס לבכות והסתכלנו זו על זו וצחקנו.
"תגידי" אמרתי לה, "נראה לך שהכינים המגעילות האלה, יגרמו לנו לריב? בואי נעשה משהו אחר. אני אקבע לנו תור לכיננית".
"מה זה כיננית?" שאלה אלה.
"זו אישה שמטפלת בכינים במקום אימא, והיא עושה את זה בפעם אחת וגמרנו. זהו. אין יותר כינים. אחר כך צריך לשמור על שיער אסוף וכל זה, אבל לפחות נוכל להתחיל פעם אחת נקי. נעשה לנו יום כיף בתל אביב ונטפל גם בכינים שלך וגם בשלי, רוצה?"
"כן!!!" צעקה אלה וחיוך מתוק המיס את דמעותיה העגולות. המחשבה על יום כיף בתל אביב, בלי בית ספר ועם הבטחה למתנות נוספות מלבד המפגש עם כיננית, שבו את ליבה של ביתי.
וזה מה שעשינו היום. היינו אצל ליעד וברה, הכינניות הכי שוות Ever.
סלון השיער שלהן הוא מקום מושלם לבילוי אחה"צ של אימא ובת. מסכי טלוויזיה עם כל הערוצים מול כיסא של כל לקוחה, (להפתעתי, הילדה ויתרה על המסכים מיוזמתה), פינת יצירה, עיצוב רך ומזמין והעיקר, נשות המקצוע הלבביות והעדינות שהגדירו מחדש את פליית הכינים כמסאג' לקרקפת והפכו את החוויה לסוג של בילוי בספא. בחיי.
בעזרת מפוח מיוחד שיובא היישר מארה"ב של אמריקה, מחממת הכיננית כל נקודה ונקודה בקרקפת הנגועה. הכינים והביצים הממזריות, פשוט מתות מחום ומיובש והדבק שמחבר אותן לשורשי השיער נחלש מאוד. במהלך פעולת החימום, חלק גדול מהכינים נושרות ואלה שנשארות על הראש, מוסרות אחר כך בעזרת מסרק סמיך בתנועות סירוק עדינות. בסוף התהליך כל לקוחה נחפפת ביסודיות ושיערה מסתדר כאילו יצאה מסלונו של מעצב בשיער ידוע. אין שום ריח, שום גירוי של העור, שום חומר כימי, שום חומר טבעי והכי חשוב, אין שום כינים או ביצים סוררות.
התייאשתן/ם מהמלחמה הסיזיפית בכינים? תנו צ'אנס לכיננית. זה עולה 200 ₪ אבל היי, כמה עולים התכשירים שאתם קונים לחיסול הכינים ולשמירה על ראש נקי? לא פחות.. טיפול אצל הכיננית בשיטה הזו, הוא סוג של ריסטארט שלאחריו יש להתמיד ולסרק אחרי כל מקלחת ולא לתת לכינים להתרבות.
יצליח? הרווחתן. לא יצליח, הרווחתן אחה"צ כיפי עם הבת שלכן (או עם הבן)
(דף הפייסבוק של ליעד וברה "היט דה ניט" https://www.facebook.com/hitthenit?fref=ts)
ולעניין הילדה מהכיתה שלי שסחבה את כינוי הגנאי המכוער שהדבקנו לה. לפני כמה שנים פגשתי אותה והיא נראית נהדר. אישה שמחה, בעלת קריירה מרשימה, משפחה יפה ובטחון עצמי. לא היה לי אומץ לשאול אותה איך היא חוותה את זה או יותר נכון, איך היא ניצחה את זה, אבל נתתי לה חיבוק והצמדתי את הראש שלי לראש שלה. רציתי להעביר לה את המסר שבשבילי היא כבר לא "כינמת" והינה אני בכלל לא חוששת להידבק ממנה.. אני רק מקווה שאני לא הדבקתי אותה בכינים :-)
(טיול קהילתי ביוזמת קבוצת פעילי העדה האתיופית בשכונה דרומית בנתניה 1996)
"היית צריכה לראות אותי באתיופיה על הסוס שלי עם הרובה", אמר לי שלומה כשבקרתי אותו בחדר המעצר.
הכרתי את שלומה לפני 15 שנה, כשהייתי עובדת סוציאלית באחת השכונות של נתניה. שלומה התגייס יחד עם עוד שבעה חברים מהעדה האתיופית, לקבוצת פעילים שהקמתי במתנ"ס. זאת הייתה קבוצה מלאה בתקווה ובאנרגיות של עשייה. נפגשנו מדי שבוע כדי לקדם נושאים שהיו חשובים להם.
על לוח השעם מעל שולחן העבודה במשרד שלי התנוססו מילותיה של מורתי אלישבע סדן "להיות אדם פירושולהיות מסוגל להפעיל השפעה ולחולל שינוי". האמנתי בזה בכל ליבי.
שלומה וחבריו היו עולים חדשים בני 40 ומשהו שהיו שונים מחבריהם לשכונה בכך שהשקיעו לא מעט מזמנם הפנוי ברעיונות הנאיביים שלי. מידי שבוע נפגשנו במועדון של המתנ"ס שתינו קפה ולמדנו ביחד את "המדריך לזכויות האזרח בישראל".
כשהעו"ס הייעודי לטיפול במשפחות העדה מהמחלקה לשירותים חברתיים יצא לגמלאות וראשת העיר החליטה לא לגייס אחר במקומו (משמע, לקצץ את השירות הסוציאלי לבני העדה) נפגשנו בבהילות בסלון של אחד הפעילים.
"במדריך כתוב שעל פי התקנות שקבע משרד הרווחה יש לכם זכות לקבל טיפול סוציאלי במחלקה לשירותים חברתיים", אמרתי תוך עלעול מהיר בשער המתייחס לזכות לביטחון סוציאלי. "הזכות הזו למעשה נשללה מכם והאחריות מוטלת על שר הרווחה, אז בואו נכתוב לו מכתב"! הם הסכימו.
העיניים שלנו ברקו כשמכתב התשובה משר העבודה והרווחה הגיע והפנים שלנו נפלו כשלא הייתה בו שום בשורה, אז הצטרפנו לממשלת השכונות שהוקמה בשכונת התקווה ערב המילניום, כמחאה על הקצוץ הענק בתקציב הרווחה של אהוד ברק. אל מפגשי ממשלת השכונות הגענו מידי חודש בתחבורה ציבורית, רעבים לניצחון הרבה יותר גדול מעוד עו"ס לאנשי העדה בשכונה. חדורי התלהבות הקמנו גם מרכז למידה לילדי השכונה, שעות סיפור לקטנטנים, "חוגים בשקל" יריד קהילה בגינת השיכונים הכי עלובים בשכונה וטיול לתערוכת היובל.
(טיפול בתנועה - מרכז למידה לילדי העדה האתיופית 1997)
ואז יום אחד, הודיעו לי ששלומה במעצר.
"מה קרה?" שאלתי את אליהו, חבר של שלומה ופעיל בקבוצה.
"לא יודע ממש" ענה אליהו בקול שבור "שמעתי שהוא שתה והרביץ לאישה שלו עם הבקבוק שכבר היה ריק, ושהיא נפלה וירד לה דם בפנים והילדים ראו את זה".
שתקתי.
"היא לקחה אותם וברחה לאחותה ועכשיו היא במקלט לנשים מוכות", הוסיף אליהו. "לא יודע ממש".
שלומה פוטר שישה חודשים קודם לכן מעבודתו כגנן בחברת קבלן שנותנת שירותים לגינות ציבוריות בעיר. מאז שנפרץ לו הדיסק בגב, הוא גרר רגל וכל משימה שהייתה כרוכה בעמידה על הרגליים הסבה לו כאבים עזים. משככי הכאבים לא הועילו וגם לא תחושת הסיפוק מהפעילות הקבוצתית שלנו. שלומה, שהיה הסבלני והשקט ביותר בחבורה, הראה סימני תסכול וייאוש מהעשייה שלנו. העובדה שהפך מובטל וכבונוס גם מושפל, הפכה אותו לאיש עצוב.
הוא סיפר לי שהמצב בבית קשה. שיש מתח בינו לבין אשתו, שהילדים הרבה יותר שובבים ושהוא גמור מזה שהוא לא יכול להרים יותר את הקטנה על הידיים. אשתו חוזרת כל פעם מהביקורים אצל אחותה ומספרת על כל הדברים שהגיס שלה קונה וזה מרגיש לשלומה, כמו סכין בלב.
למחרת אליהו ואני נפגשנו עם שלומה בחדר המעצר שליד בית המשפט. הוא בקושי הרים את העיניים כדי לפגוש אותנו במבט. התבייש. נראה היה כי בשבוע אחד ראשו הלבין והוא רזה נורא. השופט היה מאוד לקוני. הקשיב לעובדות שהוצגו באריכות על ידי התובע והקשיב גם לעורך הדין מטעם הסיוע המשפטי. לבסוף קבע עונש וגזר על שלומה צו הרחקה מאשתו וילדיו.
החלפנו כמה מילים לפני ששלומה נסע עם אחיו אל העיר הדרומית בה עתיד היה לשהות מספר חודשים עד יעבור זעם. אלו לא היו המילים, זה היה מבטו הקצר מלא התחינה שנצרב בי.
מבט שאמר לי שאני לא באמת יכולה להבין מה קרה, ששם באתיופיה, הוא היה בן אדם אחר. היו לו סוס ורובה ועבודה וכבוד ואהבה.
מבט שאמר שאני לא באמת יודעת מה זה לחיות כמהגרת שחורה בארץ של לבנים. שאני לא אבין בחיים איך התפרק עליו הבית, ממש כמו אותו הבקבוק שהוא פירק על הראש של אשתו.
(מכה באף והעיניים דומעות הוא פתגם אתיופי שמדבר על סולידריות קהילתית. בדומה לקרבה בין האף והעיניים, כך גם בני המשפחה. כמו שמכה על האף מביאה דמעות אל העיניים כך פגיעה בבן משפחה אחד, מכאיבה לבן משפחה אחר).
Well… not really :) This post is not about wife swapping but thank you for clicking!
This post however is about home swapping, and its place in the growing sharing economy movement.
(Upfront disclaimer: this post is biased and has anagenda)
I love to travel the world. Since I was a little girl I dreamed about relocating from my sun-drenched Israeli home to a snowy country, where with new friends and speaking a foreign language I could become “a new Yael".
I played with the idea of being a girl in Japan and bathing at the end of the street with all the family, about a life in rain forests or in a Caribbean beach town. I imagined my life in a skyscraper in New York or perhaps in the Australian Outback looking out the window at endless landscapes every day on my way to school on a bus... I had this image in my mind how I walk out of my school class into the hall in London, opening my locker to take out my coat, glancing at my secret picture of Arik Einstein (a famous Israeli musician) who would smile at me a dimpled smile from the metal box.
All I wanted to do was travel, yet I never dared tell anyone about those dreams since they were so far-fetched. Who was actually going overseas in the 80’s? A friend of my mother, who was a flight attendant with EL-AL, used to do her shopping in Europe or the US and I was so amazed by the variety of jams and chocolates I couldn’t even start to be jealous.
My desire to travel wasn’t even aided by my family, who steadfastly refused to move from our one home through out my childhood. The first time in my life I flew overseas was after my army service, and I then went straight to the university after a few months. A couple of short visits to Europe and two months in India later I met the man I’m now with. This man, who had traveled the world for 10 years until we met, unsurprisingly infected me with the travel bug. We twice attempted to relocate our family when the kids were still young to Ethiopia and Vietnam, but despite our lack of success in moving overseas, we traveled to many cool trips around the globe.
Traveling to other countries gives me perspective, inspiration and a breath of fresh air.
All I really want in life is for my family to be healthy and for the most part happy, have a decent livelihood, interesting work and that at the end of a period of routine we’ll be able to go to a different corner on the globe.
I want to hear Spanish and Japanese, Portuguese, English and Greek. I want to have a regular local coffee place somewhere else, even if it’s just for three weeks. I want to see a different light in the camera lense; I want to listen to music on the local radio station with a foreign DJ talking, I want to travel the world, expand my heart and consciousness and then come back home to our neighborhood.
But it is so damn bloody expensive!!
It turns out that simple logic, open minds and big hearts has given travel-hungry people like me a wonderful solution: “home swapping”. The concept of home swapping is another example of a broader trend nowadays that is called the “sharing economy”.
My first encounter with the whole sharing economy concept (in simple words: tomatoes in exchange for oranges and milk for wool) started many years ago while I was watching a movie called “Guests from a Green Planet” (La Belle Verte, Coline Serreau 1996). It is a French comic movie about a woman sent from a distant planet deep in outer space to assist us earthlings in evolving.
In this distant green planet, a harmonious ecologically-friendly ethos is at the center of daily life, while cars, TV, wars and money are all but archaic ideas you study in history lessons. And speaking on history lessons - these lessons are passed on a few times a year, in the planets’ general assembly that is takes place on vast forever - green fields.
After their lessons, which are conducted as a vibrant multi-aged dialog full of critics and humor, the planets’ residents go to the exchange fair. Goods, services and ideas are changing hands and the place is filled by the joy of sharing, the connection between a person and their trade, and humanism and tight bonds of trust. Yes, all those amazing ingredients we miss when pulling out money from our pocket here on Earth.
Should I continue with the story of the film? Well, after the empowering exchange experience with the woman from the Green Planet, all the Earths’ residents - men, women, children and the elderly - are practicing meditation together and then engaging in an impressive acrobatic jam session and for dessert, they listen to a concert with their eyes shut… And as one might guess, they are the only ones who can actually listen to the sounds. Us film viewers only see them enjoying listening, but hear nothing. Guess we’re not evolved enough… Here’s a link so you can watch the movie La Belle Verte.
This movie stayed with me long after I watched it - and not just in my mind - I have the late fines from the video store to show for that. I shared it with friends hoping to infect them with my enthusiasm for this forward - thinking yet simple vision. But as time passed I became the exact opposite of what the movie inspired.
Though my partner and I swore we’d live in a small apartment, and that only a few belongings were more than we’d ever need so we could just keep traveling, we ended up buying a house far bigger than we actually needed, and decorating it in the best bourgeois tradition. We have two cars and many items in our closets that we never use. In the best case scenarioI wear 30% of my clothes and use maybe four pots and pans in the kitchen - and believe me, I have a lot more.
(our house in Pardes Hanna Israel)
I’m not complaining nor sugar-coating my life. My life half an hour north of Tel Aviv is an extremely comfortable one. I love my neighbors, I’m connected with the local community and I’m grateful for the abundance and good fortune I am lucky enough to have. The history and culture of the country I grew up in could never be taken away from my identity. But something is itching inside me when I think about summer, so I do everything I can to get us out of here each year to distant remote corners of the earth.
Visiting Costa Rica has always been my dream. It’s land that seemed so similar to the green planet in that French movie. A wild green jungle land with amazing landscapes and perfect beaches for bathing and surfing.
It’s a small country with no army (yes, Costa Rica is the only country in the world that gave up having an army of its own will). A country that decided not long ago to release all the animals from their zoos. It has volcanoes, hot springs, waterfalls, rain forests and more I’ve been wanting to go there for so long, but the astronomical price of the flights along with the pricy accommodation (ecological tourism always tend to be more expensive for some reason…) made this dream seem quite far-fetched.
And then Yariv (aka Ajar), a childhood friend of mine, came into the picture. Yariv is known as a guy who chases his dreams in a hot-air balloon without fearing to cut the rope from the ground. Yariv founded CasaVersa a home exchange website we used to find a house in Costa Rica.
Yes!! We are going to the green planet this summer, but the kids don’t know it yet so please - if you happen to bump into them - not aword ok?
From my point of view - the journey to Costa Rica had already began. Looking for a house, or more importantly good people to swap houses with, is our first step on this journey, and we just got this part done.
Without disclosing any details, I can tell you that the process is fascinating and surprisingly moving. We found / were found by a mixed nationality couple (Brazil & Israel) who lives in a stunning house with an ocean view on the pacific side of Costa Rica. The secret bait we used that started the communication was probably the charming house photos Yariv from Casa Versa took in person with great talent, and from there we got to know each other through Skype. Like in real life, we stepped into each others’ world slowly, out of mutual respect to the place the other is coming from - both cultural and personal. We wandered around our houses and back yards with our webcams and presented all the hidden gems we were to exchange during our vacation.
The dialog about specific dates took some flexibility and magnanimity, which allowed us to know each other a bit better. We’ve found out that just like us, our friends from the green planet are coming out of good will to respect their hosts’ home and look after it like their own.
On top of that, we learned that the core concept of our mutual connection in terms of values is the idea that instead of being caught up in endless consumerism, it is possible - and in fact preferable - to share resources and services that are available to us. We extended our home exchange to include our cars, and even found a way to accommodate each other’s date swith a non-simultaneous home exchange.
In our talks we discussed different aspects of the exchange, like taking care of pets, collecting mail, garbage disposal and recycling, having friends over during the exchange and after discussing all of it, we put it down in writing together to express our whole-hearted commitment- not to replace the trust we created with a piece of paper. We are now in the middle of a process that allows us to practice openness, trust and willingness to share, with the space to revisit our skepticism. And the great thing about it is that if we succeed, we might find out there is a home waiting for us every place around the world.
(The house we will be staying in Costa Rica this summer)
Amazing isn’t it?
Should you want to experience it yourself, have a look at CasaVersa a Start up based in Tel Aviv, dedicated to home exchange.
There are a few sites that offer a way to find others to exchange with, but what I like about using CasaVersa is that it allows you to start the process without paying an annual subscription fee, which are usually around $200. With CasaVersa one pays for the service only when an exchange is actually going to place.
This is on top of many other features that make it safe, easy and fun to use, so enjoy the ride!
שנים של חינוך ב"נוער העובד" וצעדות הזדהות עם פועלי כל העולם ב-1 במאי, נעלמו לפני 10 שנים כשלבך נדם. כמו שה-1 באפריל לא יהיה יותר יום של בדיחות, כי זה היום השחור בו הסרטן שלך חזר, כך ה- 1 במאי, היום בו הלכת לעולמך, התרוקן ממשמעות פוליטית ושאיפות לשינוי והפך להיות יום של געגוע וזיכרון.
לפני כמה ימים נפגשתי עם חנה כדי לכתוב ביחד משהו בנושא געגוע. געגוע אלייך. כמו בהרבה הזדמנויות בחיים, אחרי לכתך ובוודאי שלפני, הובלת אותי למפגשים מעניינים, עם אנשים נפלאים, עם רעיונות חדשים ועם תודעה רחבה. רחבה כמו אוקיינוס. חנה, חברתך מילדות היא עבורי אחד מהמפגשים האלה. מפגש מתמשך, מצחיק ומרגש, מעניין, עמוק ומחבק. ממש כמו המפגש אתך מיכלי.
כל אחת מאתנו הגיעה לבר המפונפן והמעוצב ברחוב הרצל, בחצות היום, טרודה ועייפה מסיבותיה שלה. נשנשנו סלט פריך, וקיטרנו זו באוזניה של זו, על מה שאנחנו מקטרות בדרך כלל. העבודה, העומס, האנשים המעצבנים בהם אנחנו נאלצות להיתקל, קצת הילדים, קצת ההורים, קצת Wi-Fi שלא עובד למרות שהמלצר הבטיח, קצת מזה וקצת מזה. התנצלתי על האנרגיות המעפנות שהבאתי איתי וסגרתי את מסך המחשב שהיה מונח על הבר. לכתוב אני כנראה כבר לא אכתוב פה.
"חנה" אמרתי לה, "אני לא מסוגלת לפנות מקום כדי למצוא למה אני מתגעגעת במיכל. המוח שלי מפוצץ ואני עצבנית כל כך".
היא שתקה קצת, חייכה בהבנה ואז אמרה: "מה מיכל הייתה אומרת על זה?"
מיקדתי את מבטי בבר-מן האתיופי היפיוף בעל החיוך הכובש, ומשהו בזיק השובבי שבעיניו החייה מולי את דמותה של מיכל.
מיכלי התיישבה ליד לוח הבר המאונך לזה שלנו, צעירה ויפה כמו פעם. רעמת שיערה הזהוב השתלשלה ברכות אל כתפיה ומסגרה את פניה הקורנות בשמחה ובאור. בלי לדבר היא הושיטה יד שזופה וקטפה מידיו של הבר-מן כוסית גבוהה של "קוסמופוליטן". הוא מצדו לא התעייף מלהביט אליה ומיכל, לא התעייפה מלהביט אל חנה ואליי. בחנה אותנו במבט אוהב כמו אחות גדולה שחזרה מטיול ארוך בחו"ל, מתמוגגת לפגוש שוב את משפחתה, לשמוע מה קורה עם הבנות ולהשמיע להן את סיפורי ההרפתקאות שלה.
היא לגמה מהמשקה ובפרץ צחוק מתגלגל שברה את מסכת המסתורין בה התעטפה כמה רגעים קודם לכן..
"יעל! אני קוראת אותך לסדר יא חתיכת פרחחית" אמרה מיכל בחצי צחוק ובחצי רצינות... "מה זאת אומרת אני לא מסוגלת לפנות מקום? מה זאת אומרת המוח שלך מתפוצץ? עם כל הכבוד זאת אני! באתי מרחוק! עשר שנים! יאללה קדימה, תתחילי לכתוב! אמרה והדגישה בסימן קריאה.
וכמו שהסערה השתלטה על פניה דקה קודם לכן, כך היא שככה בפתאומיות ומבטה התכנס לנקודה מסוימת איפשהו מעל ראשינו. עיניה הירוקות התמלאו באור של חיים ובגעגוע.
יכולתי לראות בעיניה של מיכל את השתקפותו של הגעגוע שלי. הגעגוע לזוויות פיה המחייך שהסתירו מבוכה קלה, לתנועות ידיה כשסדרה את שערה, לקולה הרם, לניפוח הלחיים כשלגמה שלוק ענק של מים, לקלות הדעת ולעומק המחשבה, לרגישות לכל ניואנס שמשתנה בחייה, בחיינו, לנוכחות האולטימטיבית ולרגעים בהם ברחה במחשבותיה למקום רחוק, מקום אליו התגעגעה מיכל.
כשהייתי ילדה יום העצמאות היה הקרנבל שלי. חגגתי אותו בתמימות יחד עם כל ילדי חיפה והקריות כשרגע השיא היה כמובן דקה בלתי נשכחת של זיקוקים. אבא שלי נשא אותי על ידיו, כי נורא פחדתי מכדורי האש הענקיים שהתנפצו בחשכה לאלפי להבות צבעוניות ונעלמו מבלי להצית שרפות מיותרות. כן, גם זה הפליא אותי, היכולת של בני האדם להדליק את השמיים באש ולשלוט בה בצורה מושלמת ומדויקת כל כך. החגיגות הללו התמזגו במופעים של זמרים אהובים, מעגלי רוקדים ברחובות ואתוסים שהיו אז כל כך קלים לעיכול "אין לי ארץ אחרת" ו"תחי מדינת ישראל".
עם השנים המציאות התגלתה לי לאיטה במלוא מורכבותה. האש שבני האדם הדליקו כאן, הציתה שריפות שחלקן משתוללות סביבי עד היום, בלתי ניתנות לשליטה. הורים ואחים שכולים הפכו לחלק ממעגל החיים שלי והכאב שלהם, הבור האינסופי שהם נושאים בבטנם, אינו מתחרז עם המילים: "במותם ציוו לנו את החיים". עבור כמה מהםיותר נכון לומר "במותם אפשרו לנו את החיים ואת סיוטי הלילה ואת הבכי ואת העמדת הפנים כאילו הזמן מכהה את הכאב ואת חוסר היכולת לשמוח ואת האבל".
השנים חשפו בפני גם את מידרג המתים. אלה שנפלו קורבנות לפיגועי טרור יבואו אחרי אלה שנפלו בקרב פנים אל פנים מול האויב. הרוגי תאונות האימונים ותאונות הדרכים יפסעו אף הם אחרי הלוחמים שחרפו את נפשם.
ויש גם את האתוס החורג. זה שמדבר על הנכבה. האתוס בו מחזיקים קרוב ל20% מכלל אזרחי מדינת ישראל, אזרחים ערבים, מוסלמים ונוצרים, אשר מפלגתם הינה השלישית בגודלה בכנסת ישראל הנוכחית.
וכל זה יושב עליי, וקשה לי לחגוג את העצמאות שלי בארצי באותה התמימות בה חגגתי כילדה כי זה אומר שעלי להתעלם מחברתי איאנס זועבי מפרע ايناس زعبي مفرع.
(אינאס ואני, אוגוסט 2014)
אינאס היא אישה טובת לב בעלת פנים מאירות, ערכית מאוד, עובדת סוציאלית משכמה ומעלה בעלת יכולות אקדמיות ופרקטיות גבוהות. כן היא ערבייה והכרנו באוניברסיטה. עם סיום לימודי התואר השני, השתלבה אינאס בקלות רבה, באחד ממשרדי הממשלה והפליאה ביכולותיה כעובדת סוציאלית הן מול לקוחות השירות בו עבדה, והן בעבודת הצוות.
אינאס היא אשת שלום ויש לה יכולת גבוהה לקיים דיאלוג עם מי ששונה ממנה מתוך אהבת אדם אמיתית, לכן העיזה אינאס וכתבה יום אחד סטאטוס בפייסבוק: "יום העצמאות שלכם הוא יום הנכבה שלי". סטאטוס שנדמה לי ולעוד רבים אני מניחה, כסטאטוס המתאר עובדות היסטוריות.
אבל החברים של אינאס למקום עבודתה, לא אהבו את הסטאטוס הזה. ובהמשך לכך הבוסית שלה קראה לה לשיחה ואמרה לה שהסטאטוס מתלהם ומתריס ובעיקר חושף חוסר רגישות מצידה כלפי החברים היהודים שלה במשרד. היא המליצה לאינאס לנטוש את הפעילות שלה בפייסבוק ולהתמקד בפיתוח המקצועי שלה. "השאירי את הנושאים האלה למי שמתעסקים בזה" אמרה הבוסית. אינאס ענתה, כי כעובדת סוציאלית שמכבדת את עצמה ואת המטופלים שלה, היא לא יכולה למחוק חלקים מתוך הזהות שלה ומתוך הזהות שלהם. היא הוסיפה כי המטופלים שלה מחזיקים בזהות פלסטינית ובתודעה של עם כבוש וכי גם אם הנושא איננו מדובר בחדר, הוא קיים ולא ניתן למחיקה. בשיחה בינינו הוסיפה אינאס, "ממש כמו שהזהות שלי מורכבת מנשיות, אימהות, פלסטיניות, אהבת אדם ואהבת המשפחה שלי".
אני הבנתי על מה אינאס מדברת. אני חושבת שכל מי שעוסק בעבודה חברתית מבין על מה אינאס מדברת. הזהות שלנו מייצגת תמהיל של הביוגרפיה הפרטית והלאומית, האישית והמקצועית, והיא זו שמניעה אותנו קדימה בנתיבי החיים והעשייה המקצועית.
אינאס, אישה צעירה בראשית חיי הנישואין שלה, אם לתינוקת מתוקה, פחדה לאבד את מקום עבודתה ואולי אף את סיכוייה להשתלב בעתיד כעובדת סוציאלית בישראל. היא מחקה את חשבון הפייסבוק שלה והרגישה רע. הבוסית שלה הבטיחה לה שנטישת הפייסבוק תגן עליה מפני תוקפנות, אבל בפועל אינאס הרגישה שזו "שמירה מזויפת" שנועדה בעיקר לייצר "שקט תעסוקתי" בשירות.
ואז פרצה מלחמת עזה, "צוק איתן".
אינאס לא יכלה עוד לחנוק את הצעקה שלה ובקשה להרים את המסך ולהכיר בסבלם של כל הילדים. הילדים שמתו בעזה, והילדים בישראל שחיו במקלטים וספגו פגיעות ואבדות קשות.
היא פתחה את הפייסבוק שוב, ובשל כך נקראה לשיחה חוזרת אצל הבוסית. בשיחה הזאת, הסבירה לה הבוסית שהיא מאוד קרובה למעמד של "וועדת משמעת". הבוסית שלה סיפרה לה כי חבריה לשירות מזהירים כי יטילו על אינאס חרם אם לא תפסיק לכתוב בפייסבוק דברים המאתגרים את הנרטיב שלהם. "מצב של סכסוך כזה במקום העבודה מסכן את המשך השירות שלך כאן" – זה היה המסר.
אינאס פחדה ושוב חדלה מהעיסוק הפוליטי בפייסבוק. בתום המלחמה אינאס התפטרה מיוזמתה.
לשמחתה, קיבלה אינאס הזדמנות לעבוד ב"חצר הנשית" כמנחת קבוצה של צעירות אקטיביסטיות וזהותה הפלסטינית היוותה יתרון. אינאס זנחה משרה מלאה במקום עבודה ממשלתי עם תנאים סוציאליים ואופציה לקידום, עבור רבע משרה של עבודה זמנית, אבל היא חיה בשלום עם ההחלטה. מספר חודשים לאחר מכן, מונתה אינאס למנהלת מקלט חירום ארצי לצעירות פלסטיניות שזקוקות להגנה - אלביילסאן البيلسان, המקלט ממומן על ידי משרד הרווחה ומופעל על ידי עמותת זוהור אלג'ד زهور الغد.
הסיפור הפרטי של אינאס הסתיים בטוב. אינאס לא נתנה לאחרים לכבות את הפנס האישי שלה והתעקשה להאיר באמצעותו את דרכה. אבל לא לכולם יש את הכוחות של אינאס. רבות מהנשים והצעירות בהן אינאס מטפלת נופלות קורבן לדיכוי מבית ומחוץ ולא זוכות לעצמאות.
ומה איתנו? מה שווה העצמאות שלנו אם אנחנו שוללים אותה מהאחר? איך זה שאנחנו רוצים שיכירו בסבל שלנו אם אנחנו מתעקשים בשל שיקולים פרגמטיים להתעלם מסבלו של האחר? לפני שבוע הוחלט שוב, לא להכיר בשואה הארמנית. פעם זה היה בגלל תורכיה, היום בגלל אוזבקיסטאן. בכל פעם יש לנו תירוץ אחר להתעלם מרצח העם הארמני שבוצע בראשית המאה הקודמת. ולא, אל תקפצו עלי, אני לא אומרת שמה שנעשה לארמנים לפני 100 שנה שוחזר על ידי אנשי היישוב היהודי כלפי יושבי הארץ הערבים בשנת 48. ממש לא. אני מכניסה רק לרגע את הנכבה ואת השואה הארמנית לאותו הסל, כדי להדגיש את העקביות שבהתעלמות שלנו מכאבו של האחר. דווקא מדינת היהודים שהייתה מראשי הסובלים וההרוגים, צריכה לייצר מדיניות מוסרית יותר ופרגמטית פחות ואני בטוחה שבטווח הארוך, המדיניות המוסרית יותר תתברר גם כיעילה יותר.
הלוואי ומדינת ישראל תכיר בכאבם של חברתי אינאס ובני עמה, כאב שנולד עם כניסת העם היהודי לארצו וכינונה של מדינת ישראל. הלוואי וההכרה הזו בכאבו של העם הערבי תהיה שריקת הפתיחה של תהליך השלום שתוצאתו הרצויה מבחינתי היא שתי מדינות לשני עמים שחיים בשלום אלה עם אלה. הלוואי ובעתיד אצא לחגוג בכיכר העיר את יום העצמאות בלב שלם.
אמן.
« הקודם
1
2
3
4
5
6
7
8
9
הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ? עדכוני RSS
