אני כותבת. לא תמיד הערכתי את הנטייה הזאת. לפעמים הרגשתי טרחנית, בפעמים אחרות הכתיבה פרצה ממני ואחר כך התביישתי לקרוא את מה שיצא. בתקופות מסוימות פחדתי לכתוב ולהיווכח באיזו אמת פנימית. הרבה פתקים וקרעי מחברות פוזרו בכל מיני מקומות בהם גרתי. היו שנים שכתבתי יותר והיו שנים של כתיבה רק לצורכי עבודה ולימודים. לא האמנתי ועדיין אני לא בטוחה שיש לכתיבה שלי ערך אסטטי כלשהו. לא מזמן חגגתי 40 שנה. אני לא יודעת אם זה הגיל אבל מצאתי שוב את המפתח לדלת הקסמים. זו המאה העשרים ואחת ובכל מקום יש לי מקלדת ואפילו Wi-Fi, אז חשבתי לזחול החוצה מהמגירה ולהקים לעצמי בלוג. מן Pop-up shop של השירים שלי ואולי של עוד כמה רעיונות שמתפתחים אצלי בפורמט כתיבה פחות פואטי. זה בלוג על בני אדם, אהבה, מוזיקה ומחאה (לאו דווקא בסדר הזה). אה ועוד דבר. יש לי קצת חומרים באנגלית. אף פעם לא הייתי חזקה באנגלית אבל גיליתי לאחרונה שהכתיבה בשפה זרה עוזרת לי לנקות מהשירים שאריות של מילים מכסות ושאר מלבושים מיותרים. אני לא מתחייבת להמשיך בכיוון הזה.. תכל'ס, אני לא מתחייבת להמשיך בכלל. ברוכים הבאים וברוכות הבאות אל הבלוג שלי. מקווה שתהנו.
"אלנבי 40" הוא השיר הראשון מתוך 'אל מכרות הסוכר', אלבום הבכורה של יוני ליבנה.
הקליפ הוא שיתוף פעולה פתאומי של 17 רקדני יו-טיוב מרחבי הגלובוס. כל אחד מהם קיבל את השיר במייל וצילם את עצמו רוקד לצליליו, במקום ובסגנון שבחר. את מילות השיר, שהתפרסם בשירון המהפכה בשנה שעברה, כתבה המשוררת לורן מילק. את הקליפ ערכה ג'סיקה קלברמן. הפקה מוזיקלית: תמיר בן חיים ויוני ליבנה.
'Allenby 40' is the first single from 'To the Sugar Mines' - Yoni Livneh's debut album.
The video clip is a funky collaboration of 17 YouTube dancers from different countries. Each of the dancers received the track by email, and filmed himself dancing to its music. The lyrics were written by the Israeli poet Loren Milk. Editor: Jessica Kalbermann.
לפני כמעט 10 שנים סבא שלי נפטר. הייתי כמעט בחודש תשיעי וכמעט היה לסבא נין. הוא ידע שהזמן שלו קצוב והתחנן שאעשה משהו כדי ללדת לפני הזמן. אמרתי לו "סבא, אתה מורה לביולוגיה, אתה יודע שהילד צריך את הזמן שלו כדי להתבשל וככה הוא יצא הכי טעים". סבא צחק צחוק רפה, והושיט אלי את הידיים לחיבוק. נרתעתי. הוא נראה שברירי כל כך כאילו שאם אגע בו משהו רע יקרה. הוא היה חלש וחולה ומרוחק. התקרבתי וחיבקתי אותו והבטן הענקית שלי שמרה עלי.
באותו הערב הוא אושפז. כמה ימים אחר כך המצב התדרדר והוא מת. אבא שלי התקשר לפנות בוקר מבית החולים אחרי שנפרד ממנו. חנוק מבכי סיפר לי שהוא מחזיק את היד של סבא ושזו עדיין חמה. הוא נשק לו על המצח נשיקת פרידה גם בשבילי.
כל מה שקרה אחר כך במשפחה סביב הלוויה והשבעה וספר הזיכרונות המוזר שסבא כתב, כבר לא מעניין. לא מעניין אותי לעלות לקבר וגם לא לציין את יום השנה למותו. את ספר הזיכרונות רצוף הפרטים היבשים שמעוטרים בעשרות תאריכים בקושי הצלחתי לסיים. אבל הרוח של סבא שלי, עדיין נושבת סביבי, רעננה כמו תמיד, מתבוננת על העולם ברצינות, פליאה ורוח שטות והוא תמיד תמיד בעדי.
סבא אליהו מבקר אצלי בראש ברגעים קטנים ונסיעות רכבת ליליות ויש בו אהבה וגעגוע לחיים. כשאני נזכרת בו, נלחץ כפתור מאוד מסוים בתוכי וזרוע ארוכה ובראשה צלחת לוויינית נמתחת מתוך ליבי אל הספרות הגבוהות ולוכדת את המבט המיוחד שלו. מבט שמחזיר אותי אל כל המקומות בהם הסתובבנו בחופשים הגדולים ובשבתות.
תמיד ירושלים הייתה התפאורה וכמעט תמיד היה ריח של רוזמרין. לפעמים היו אתנו בני הדודים שלי, לפעמים סבתא מיכל, אוזניות של מערכת סטריאו וחטיף מלוח שלא מגרה את בלוטות הטעם, בגלל הסוכרת של סבא. המילים המככבות היו "סקנדל" "בומבה!!", "כשגרנו בגינוסר..." ו"נכדתי".
סבא לקח אותי להצגות בתיאטרון הקרון, ולאירועי "חאנוכה" בחאן הירושלמי. הלכנו ביחד לסרט "בן לוקח בת" במרכז העיר כשפתאום הפריעה את השלווה הפסקת חשמל, והדיאלוגים המתוקים של מיכל בת אדם התחרבשו על הסליל. הוא הצטער על זה אפילו יותר ממני. ראינו את ההצגה "מאויב לאוהב" משוחקת על ידי תלמידים מאיזה ביה"ס יסודי באחת השכונות ומייד אחר כך סבא הראה לי את הבית של ש"י עגנון. והיו מופעי מחול וירידי חוצות היוצר וקונצרטים של תזמורות חובבים.
מסבא "אליהו ענבים" ששלח לי גלויות כל שבוע כשרק למדתי לקרוא וצלצל אלי כל יום שישי בצהריים מהמרכזייה הפדגוגית בירושלים (כי הוא עבד שם וזו הייתה שיחת חינם), הוא הפך להיות איש סודי. סיפרתי לו דברים שלא סיפרתי לאף אחד.
בתקופה שלא היה גוגל ולי לא הייתה סבלנות לאנציקלופדיות, סבא היה פינת ה"לכול שאלה תשובה". לפעמים התשובות היו מייגעות אבל בגלל שהאגו אצלו לא שיחק תפקיד – לפחות לא ביחס לנכדתו הבכורה – אז יכולתי לומר: "סבא! חלאס!" אני זוכרת ששאלתי אותו מה זה "רומנטי" והוא הסביר. זה הלך בערך ככה:
"רומנטי זה כששני אנשים נאהבים, יושבים על ספסל בגינה ציבורית, מחזיקים ידיים, מסתכלים על העוברים והשבים ונהנים מהשקט. הם לא מודאגים בכלל ונהנים זה מחברתה של זו. אחר כך, כשהם קמים מהספסל, הספסל הופך להיות מקום רומנטי בשבילם".
לגן הפעמון טיילנו הרבה פעמים ברגל מהבית שלו ושל סבתא במושבה הגרמנית וכשגרו בתלפיות היינו צועדים לטיילת ארמון הנציב. את התצפית לעיר העתיקה ידעתי בעל פה. בדרך חזרה הביתה היינו עוברים ברחובות קטנים, מציצים לגינה של המנזר ולפעמים דופקים על הדלת הענקית וסבא היה מבקש מאחת הנזירות לשבת איתי קצת בגינה ולהתבונן בציפורים. אז בדרך כלל היו מתחילים הסברים על בעלי כנף. אני חושבת שההסבר היה משעמם אבל אהבתי את הקול של סבא ואת המנגינה של הדיבור.
סבא היה ירושלמי גאה. לא מהסוג של ריבלין, אבל הוא מאוד אהב את העיר בה נולד. אז כמובן שהיינו לא פעם בנקבת השילוח ובשוק העיר העתיקה, במגדל דוד, בקארדו, בבית השרוף בבית הכנסת הגדול בכותל, במנהרות הכותל... הכי אהבתי את הטיולים על החומות, סקטים ברחבה של גן הפעמון, שוטטות במדרחוב בן יהודה וימים שלמים באגף הנוער של מוזיאון ישראל. לפעמים היינו מקנחים בקניות של ספרים בסניף "אקדמון" של האוניברסיטה בגבעת רם ולפעמים בחנות בגדים יד שנייה בסמוך לכיכר החתולות. כך או כך, זה היה נפלא.
בילוי משותף עם סבא היה מסתיים בעצירה פתאומית שלו, מבט מופתע אל השעון ומשפט בסגנון הזה: "הוווו...סקנדל!! כבר 18:30 וסבתא בטח מחכה עם ארוחת ערב. בואי נחזור מהר הביתה כדי לא לצער את סבתא".
היינו רצים לחפש את האוטו אי שם בחנייה רחוקה ונוסעים לסבתא. בירידות, סבא היה מנצל את הגרביטציה ומשחרר לניוטרל. "זה חוסך דלק" היה אומר בהנאה. "וגם אפשר ליהנות מהשקט. את שומעת יעלי? לא שומעים את המנוע בכלל". הוא צדק בקשר לסבתא. היא באמת הייתה מחכה לנו בחלון ולפעמים בקצה הרחוב, הולכת במעגלים סביב עצמה. על השולחן עמדו סירים קטנים עם כוסמת, קציצות ושעועית לצד סלט קצוץ דק עם הרבה בצל ירוק.
אחד הזיכרונות היפים שלי מסבא קשור בהתקף הלב הראשון. סבא וסבתא גרו באחד מבתי הטורים במושבה הגרמנית בקומה הרביעית, והרופא שלו ציווה למתן את הטיפוס במדרגות כחלק מתהליך ההחלמה. סבא הצטייד בשרפרף קטן והתיישב לנוח אחרי כל 10 מדרגות. עבורי – היה מדובר במסע ארוך. הייתי בת חמש וכל העניין הזה של לקחת את הזמן, היה מופלא.
